מקצת שבחו
חכם שאול אבן דנאן נולד לאמו ולאביו חכם שלמה בשנת תרמ"ב (1882) בפאס שבמרוקו.
את ראשית תורתו למד מפי אביו החכם שלמה אבן דנאן בעל ה'אשר לשלמה'.
בשנת תרצ"ד (1934) חכם שאול אבן דנאן נתמנה לדיין בעיר מראקש בנשיאות חכם משה זריהן. בשנת תרצ"ט (1939) התמנה לראש אבות בתי הדין בעיר מוגאדור, ובשנת תש"א (1941) נתמנה לחבר בית הדין הגבוה בעיר הבירה רבאט בנשיאות חכם יהושע בירדוגו. בשנת תש"ח (1948) נתמנה לראש בית הדין לערעורים, ולאחר מות חכם יהושע בירדוגו, בשנת תשי"ג (1953) הפך לרב הראשי של מרוקו.
בשנת תשכ"ה (1965) חכם שאול אבן דנאן עלה לארץ ישראל.
ביום כ"ג ניסן תשל"א (1971) חכם שאול אבן דנאן נפטר בירושלים.
אוסף התשובות ההלכתיות שלו, 'הגם שאול', נדפס בחלקו במרוקו ובחלקו בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' פוסק שלא ימכור עדיי אשתו, שלא ברשותה גם אם דוחקת שעתו.
שאלה איש וביתו: האיש דרש למכור כל עדיי אשתו זהב וכסף ואבני חפץ, בין שהכניסה היא בנדונייתה ,בין שפסק לה הוא בשעת נישואין, בין שקנה לה אחר כך, בין שנתן לה מהזולת במתנה את הכל רוצה למכור כי דוחקת לו השעה, וצריך לפרנסה. השיבה האישה: שאין ברצונה להניחו למכור, ואשר יגזור הדין כן יקום. עוד דורש הבעל שלא לדור עוד במראקס, כי אינו מוציא פה מחייתו, בכן תלך עמו לעיר מולדתו ווארזאזאת. השיבה האישה, שמקום נשואיהם וכתובתם, פה עיר מולדתה מראקס, ובכתובה מפורש תנאם שלא יוציאנה.
עוד דרש הבעל שאשתו תעשה מלאכה להמציא לו עזר לפרנסה, וגם משום שלא תהיה בטלנית. השיבה שאינה יודעת מלאכה, ומעולם לא עשתה זאת כי לא נסית, ואינה בטלנית כי עושה צורכי ביתה, ומטפלת בשתי בנותיה הקטנות, והיא דורשת את בעלה להשכיר לה משרתת כי ראוי הוא לכך. הבעל מכחיש ואומר כי דל הוא ואינו ראוי לכך. ...
הכלל העולה: א. החפצים שהכניסה היא וגם מה שהכניס הוא בשעת נישואין, אינו יכול למכור לכתחילה. ב. מה שקנה לה אחר-כך יכול למכור לגמרי לאוכלם, אם איש עני הוא והוצרך להם לפרנסה. ג. המתנות אם גם כן הוצרך כנזכר והמה יתרים על הראוי לה, אז יוכל למוכרם לפירות, רוצה לומר: יינתנו בריווח, הקרן קיים לעולם והבעל אוכל פירות. ד. ידורו פה מראקס ולא יוכל להוציאה למקום אחר כי אם על פיה ורצונה. ה. תעשה מלאכה קלה לפי הפנאי מטיפול בנותיה וצרכי ביתה. ו. אם הוכחשו בחפצים תשבע האישה להחזיק מה שבידה, ועל הכחשת המשרתת, אם הוא ראוי או לא עליה להביא ראיה.
שו"ת הגם שאול חלק א סימן ד
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' פוסק אישה המוחזקת בכשרותה אין ראוי לבית דין להתרותה.
בעניין אם להתרות באשה שלא תקלל בעלה. בזה אם ידענה בה, שהיא עוברת ומקללת, ודאי מתרים להפסידה כתובתה. ... אם האישה בחזקת כשרותה אין ראוי להבית דין להתרותה ולחושדה על ככה ... אם אינה רגילה, ורק במקרה של פעם אחת או שתיים, אין ראוי להבית דין להחזיקה עוברת.
הגם שאול חלק ב סימן כ"ז
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מתיר העגונה ממלחמת ספרד ממכתב הקונסול הספרדי.
נדרשנו לחוות דעתנו על זו האישה, רכה בשנים, זה שמה שרה בת אברהם עטייא, אשת דוד הכהן בן אליהו המכונה יפראח, אשר הלך חשכים במלחמת ספרד שעברה, ואין נוגה לו לדעת מה היה לו, נעלם ונאבד זכרו בין החיים, זה קרוב לשש שנים.
ואלה הם כתבי הראיות שהמציאה האישה לפנינו לדון עליהם: מכתב מאת הקונסול הספרדי שבעיר קזאבלאנקה, זמנו ח' אוקטובר 1938, לאליהו הכהן בעיר הזאת, וזה תמצית המכתב: באי כח הממשלה הרפובליקנית הספרדית שבעיר קאזא הודיעה אותי, שקיבלה מאת ההנהלה הבין-לאומית של עזרת העם הספרדי מה שאני כותב להלן: מצטערים להגיש לו ההודעה שקבלנו מאת החברים הבין-לאומים וזה תוכן ההודעה: חברנו דוד הכהן נפל ביום 14 מאי 1938, במקום קאסטיליפיל מחמת מקרה שקרה לו בעת השרות, בבקשה שתגיד זה למשפחתו בנחת כראוי, ובבקשה להודיענו שעשית בקשתינו זאת, בכדי שגם אנחנו נשלח הודעה של מיתה, יש לי יגון לשלוח לו תנחומין של מיתת בנך שנפל על חירות העם הספרדי. עד כאן. ...
א. עדות גוי בכתב מסיח לפי תומו מחלוקת היא, ב. כתב ערבי עדיף יותר לרוב רובם, וכן עשו הלכה למעשה, ומה גם בנדון שלנו, שיש עוד עדות היהודי שראה כתוב ברשימת המתים הממשלתית. ...
גם זאת לדעת כי זולתי ההודעות הנזכרות אין לעגונה זו כוח להשיג עוד העדות בייפוי כח יותר, מכמה טעמים, ואל מן הדין לשבת עגונה עוד יותר.
הגם שאול חלק א סימן מ"א
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאין להשביע מחלל השבת, ומחרימים עליו אם טוען שקר.
הבת פלונית תובעת את הבחור פלוני באומרה שהיא מעוברת ממנו ורצויה לו על-פי פיתויו שהיה מבטיחה שישאנה, ובהבטחה זו מסרה עצמה לו זה כחמישה חודשים, וכעת הנה היא הרה בכן דורשת אותו שיקיים הבטחתו על הנישואין, ויכיר את הנולד להיטפל בו.
הנתבע השיב שהבת הזאת זה דרכה, חשודה מעולם, אף בהיותה בעיר צאר לבידא, ותמיד היא היתה ממשכת אותו אליה כדרכי הקדשה, ובהיותו לן עמה בבית הוריה, ראה איש אחד שהיה לן שם, ונכשל בה האיש ההוא, וגם הוא כאחד מהם. הבת המציאה שכנים, שהגידו שהנתבע אוכל ושותה תמיד בבית הוריה, בתשלום חמישה פראנק ביום, והיו שומעים שהוא משודך שלה. ...
ראוי להורות שאין להישבע כלל, כי משפט צדק הוא בפי קדושי עליון, ואין גם מן הצורך להרבות בציוני ספריהם של צדיקים, כי הדבר ידוע ומפורסם והלכה למעשה הוא מפי סופרים וספרים, אמנם לחומר גדר הערווה הנהיגו מבתי דינים להשביע את הנתבע, בכן ישבע שאינו יודע שהיא מעוברת ממנו, ואף שנראית שבועה זו כשבועה לבטלה כמו שכתבו להקת הפוסקים, אפילו כך טוב שאין לשנות, אכן שבועה זו לא עתה רק אחר הלידה בבואה לדרוש ממנו שכר ההנקה. ...
אך אמנה, יען כי האיש הזה, ידוע הוא שאינו שובת ממלאכתו ביום השבת הקדוש, והוא ספר, מלאכה הכוללת בתוכה רבות מאבות מלאכה של חלול השבת, רחמנא ליצלן, וזה לו דבר תדירי ובפרסום גדול, וגם הבת התובעת הגידה עליו בפומבי שכך היא דרכו: מחלל השבת תמיד, בכן אין ראוי להשביעו כי חשוד הוא על השבועה, ורק דין הוא, שמחרימים עליו אם טוען שקר.
שו"ת הגם שאול חלק א סימן ט