חכם יוסף בן ג'וייא


מקצת שבחו

חכם יוסף בן ג'וייא נולד לאמו ג'וייא ולאביו בעיר צפת. אביו נפטר בילדותו, ואמו גדלה וחינכה אותו, והוא קרוי על שמה ג'וייא, שפירושו אבן יקרה.
בשנת תק"ב (1742) יצא לאירופה בשליחות מצוה מטעם כוללות צפת יחד עם עמיתו החכם יום טוב סאבאן. הם סובבו בערי תורכיה, ונשאו ונתנו שם בהלכה עם גדולי הדור. חכם יוסף בן ג'וייא מוזכר בשו"ת 'דבר משה' לחכם חיים משה אמארילייו ובקונטרס 'בני יונה' לחכם יונה בן ריי, שהיה המרא דאתרא בקושטא.
בשנת תק"ד (1744) עברו מתורכיה לערי איטליה. בשהותם באנקונה נתחבבו על חכם משה חיים מורפורגו בנו של חכם שמשון מורפורגו בעל ה'שמש צדקה', ושליחותם עלתה יפה לטובת כוללות צפת. בשנת תק"ו (1746) שבו משליחותם דרך ליוורנו, והגיעו לעיר צפת בראשית חודש אייר.
בשנת תק"כ (1759), עקב רעידת האדמה בגליל, שהחריבה את העיר צפת, העתיק את מקום מגוריו לירושלים. עד מהרה נתוודע בין חכמי ירושלים כאחד החכמים המופלגים. בשנת תקכ"ח (1768) הוא חתם עם חכמי ירושלים על הסכמה לספר 'שער המים' לראשון לציון החכם משה מרדכי יוסף בכר מיוחס. 
חכם יוסף בן ג'וייא חיבר ספר 'טל אורות', והוא חיבור רחב על ספר 'המרדכי' להלכות ברכות שבת וערובין ובענייני ט"ל מלאכות שבת, ותשובות בהלכה וקצת פירושים וחקירות על התורה. החיבור נדפס בסלוניקי אחר פטירתו בשנת תקנ"ה (1795)  על ידי החכם חיים שלום מארגונאטו בעל ספר 'דרכי שלום'.
חכם יוסף אבן ג'וייא נפטר בירושלים ביום ג' מנחם אב תקכ"ח (1768).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מורה שאין כוח ביד בעל חוב לטול צדקה שקיבל עני לפרנס בניו.
עיקר זעקתם היתה, שהיו להם בעלי חוב, והם רוצים ליקח מבני אדם אלו העניים, ממעות שנתנו להם בני אדם לצדקה, האומנם כבר כתבנו שאין אדם נתפס בחובו בגופו, ואין כוח ביד הבעל חוב לתפוס חובו, או לעשות מלאכה להשכיר את עצמו לשלם לבעל חוב, ואפילו שכתב תנאי זה בשטר - אין בו מועיל, מהטעם של 'לי בני ישראל עבדים'.
זאת ועוד אחרת: מהטעם שלא נתנו לו צדקה זאת, אלא כדי לפרנס בניו ובנותיו, וכבר כתבנו משם הגהות מרדכי, זכרונו לברכה: שבניו ובנותיו יכולים לעכב על ידו, שלא לשלם לבעל חוב, וזהו שנאמר: 'ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים.'
טל אורות, חלק ב דרשות, עמ' קצא, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' משבח המנהג לאכול מרקחות בשבת אף על פי שיש עליהן צורות.
יפה מנהגן של ישראל שאוכלים המרקחות והגלוסקאות בשבת ויום טוב אף על פי שיש להן כמה מיני צורות, ולא חששו כלל לאיסור מוחק, שראינו שכל הצורות אלו שמציירים על המרקחות והגלוסקאות אין בהם אותיות מעיקרו כלל, וכיוון שאין צורות אלו חיובן משום כותב אלא משום מכה בפטיש לכן אין כאן גם משום מוחק כלל לפיכך לא חששו לאיסור מחיקה כלל. ...
הכלל העולה שאף על פי שהאותיות והתיבות עשויות מגוף העיסה עצמה, ואסור לגדול לשבור העוגה בשבת משום מוחק, עם כל זה מנהגן של ישראל באכילת המרקחות והגלוסקאות בשבת או ביום טוב תורה היא שמותר לכתחילה, אף על פי שיש עליהן כמה מיני צורות ואין לחוש משום מוחק כלל.
טל אורות, חלק א, עמ' שמג, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלא אונה לדוד רעה, שכל הליכתו היתה בשליחות אביו.
'ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקלי הזה, ועשרה לחם הזה, והרץ המחנה לאחיך. את עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף, ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תיקח' -
'ויאמר ישי לדוד בנו' - דווקא ... לפי שהיה בנו שומע לו יותר משאר הבנים. והן עתה אם יקראנו אסון בדרך לדוד, חייב אביו, וכמו שכתב המהרשד"ם: שאפילו שבמקום אחר יהיה פטור, אבא לגבי בנו הוא חייב, משום שאי אפשר לומר לו: איני רוצה לילך, ולהשיב פני אביו ריקם.
ומשום כך לא יכנס דוד בשום סכנה של פקוח נפש, לזה הוכרח לומר לדוד בנו: 'ואת ערובתם תיקח' - שיושיע ויציל לשאול מצד הערבות, כמאמרם זיכרונם לברכה: ולא יאונה אליו רעה, שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי הצדיקים, יען שאתה הולך בשליחותי, ויהי כשמוע דוד כן, 'וישא וילך כאשר ציווהו ישי' - שכל הליכתו היה בעבור שציווהו ישי לעשות כן.
טל אורות, חלק ב דרשות, עמ' קכב, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהחובל בבהמה חיה ועוף חייב משום נטילת נשמה.
ודע זה שאמרנו שהחובל בבהמה חיה ועוף חייב משום נטילת נשמה לאו דווקא נוטל נשמתו לגמרי הוא שמחייב אלא אפילו חובל והוציא ממנו דם נחשב נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמתו. ומה לי הרגו כולו ומה לי פוצעו, וחייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום.
טל אורות, חלק א, עמ' שג-שד, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' אחדות ולא אחידות, שגדול השלום, הכלת עוברים, ללמד זכות...
'ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת.' - מחלוקת הראשונים והוא שרבי יהודה בן מיגש סובר: שחיוב הבן לקבור את אביו הוא מדין תורה, אמנם בכל שאר המתים יש כאן מצוה ולא חיוב, והרמב"ן, זיכרונו לברכה, סובר: שאף על פי שהוא אביו, הרי הוא כשאר המתים ואין כאן אלא מצווה, יעויין שם בספרתם.
ומשום כך אמר יעקב: 'אם נא מצאתי חן בעיניך, ועשית עמדי חסד ואמת' - רוצה לומר מה שאני מדבר בלשון בקשה, משום שהאמת כסברת הרמב"ן שאפילו שהעשייה היא 'עמדי' - אפילו כך הוא 'חסד ואמת' - ואין כאן שום חיוב מדין תורה.
טל אורות, חלק ב דרשות, עמ' קלח, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד לצאת מארץ ישראל בשל הרעב רק כשבדעתם לחזור.
'ויהי רעב בארץ' - והוא על פי האמור: רעב כי יהיה בעיר יכולים לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, ולכך: 'וילך איש מבית לחם יהודה'. ואם יקשה בעיניך 'לגור בשדה מואב', הלא אף ברעב, גם כשיפקוד ה' את עמו מחויבים לחזור לארץ-ישראל. ...
לזה אמר: שהוא 'מבית לחם יהודה' - שעיקר דירתם היה בארץ-ישראל, ואם כך אינם יכולים לדור שם, אלא לגור שם, ויהיו שם לפי שעה, ואחר כך דעתם לחזור.
טל אורות, חלק ב דרשות, עמ' קטו, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)