מקצת שבחו
חכם בן ציון אלקלעי נולד לאמו רחל ולאביו חכם משה בשנת תרי"ח (1858) ברבאט שבמרוקו.
בשנת תרכ"ו (1866), והוא כבן שמונה, חלה באבעבועות ואיבד את מאור עיניו. למרות זאת המשיך ולמד תורה מפי אביו. בשנת תרל"ד (1874) עלתה משפחתו לארץ והשתקעה בטבריה. באותה שנה מת עליו אביו.
בשנת תרמ"ח (1888) יצא בליווי שליח נוסף בשליחות קופת רבי מאיר בעל הנס מטבריה לצפון אפריקה, ובשנת תרנ"ה (1895) יצא בליווי בנו, חכם אהרן מנצור, בשליחות העדה הספרדית בחיפה לערי אלג'יר ולוב.
בשנת תרס"ב (1902) עבר חכם אלקלעי לגור בחברון, וכשלוש שנים אחר כך עבר לירושלים.
חכם בן ציון אלקלעי נפטר ביום כ' אב תרע"ג (1913) ונקבר בירושלים.
כתבי יד רבים מחידושי תורתו, נכתבו בעזרת אחרים, להם הכתיב את דבריו. מקצת מכתבי היד נדפסו ובתוכם: 'הלכה רווחת' - הערות ופירושים לספר 'הלכות קטנות', 'עשיר ורש' - משל על הצדקה, תשובתו: 'עגנת עגונות', המובאת בתוך קונטרס תקנת עגונות, 'כסאות למשפט' - הלכות דיינים, ו'חמדת ירושלים' -בשבח ירושלים.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' משיג המצאה חדשה, שהיא תיקון גדול, לבל נילכד בכבלי העיגון.
ואחר לימוד גדול ועיון נמרץ ושקידה רבה, השגתי בזה המצאה חדשה, אשר היא תיקון גדול לעצור ולגדור בה פרצות בנות עמנו, ולבל תאמרנה עוד נואש, כי קצור קצרה יד חכמינו מלחתור חתירה מתחת כיסא כבודם, לפתוח לנו פתח תקווה, שבו נכנס, וכציפור נמלטה מפח, נמלט על נפשנו לבל נילכד בכבלי העיגון המר והנמהר, וזה עניינה.
הנה כאשר יגמר בין החתן והכלה מעשה נישואי המי"ר כנהוג, ויבואו לעשות הנישואין על פי דברי תורתנו הקדושה תתעלה, קודם שיברכו ברכת האירוסין, יעמוד החתן לפני שני עדים כשרים, ויצווה לדייני הגט, הידועים באותה העיר או במחוז ההוא, אפילו שלא בפניהם, שהוא נותן להם רשות לכתוב ולחתום ולתת גט לאשתו בעת שתצטרך לו, ביום שיגרשו בערכאות ואילך, ויכתוב הבעל כל הדברים בכתב ידו, ויחתום שמו בו בפני העדים כנ"ל, (ונוסח הצוואה וקיום העדים תמצאנו כתוב ומסודר יפה בסוף תשובתנו הלזו) עם תנאי דיניו ומשפטיו או ביד אחד מקרוביה, עם הכתובה להיות שמור אצלה לעת שתצטרך לו. ואז כאשר יבואו לידי פירוד ויגרשו בערכאות, ונתפרדה החבילה, וסרב הבעל, ולא רצה לתת גט לאשתו כדת יהודית, ומגמתו לעגנה כל ימיה, ואין לאל ידה להשיג הגט ממנו בשום אופן, אז תלך האישה אצל דייני הגט ותראה להם כתב יד הבעל והעדים שבידה, שבו צווה להם לכתוב וליתן לה גט כריתות כנ"ל, והדיינים ההם ישאו ויתנו בדבר, ואם ראו שאי אפשר להם להביא הבעל לפניהם, לתת גט לאשתו כדיני תורתנו, אז הרשות נתונה בידם על פי הדין, לכתוב לה גט כריתות וליתנו לה, על פי מאמר וציווי הבעל ככתוב בכתב ידו וחתימתו כנזכר, ותהיה מותרת בו לכל אדם. ואחר שתקבל האישה גיטה כנזכר, יכתבו לה מעשה בית דין שנתגרשה בגט כשר מבעלה, פלוני בן פלוני, על ידם כדיני תורתנו להיות ראיה ביד האישה.
קונטרס תקנת עגונות, בתוך: הרב יהודה אפשטיין, לשאלת העגונה, עמ' 211-210, ניו יורק, ת"ש (1940)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' רואה בצערם של חכמים, שאין לאל ידם להחיות את נפשם.
אכן מר לי מר, כי לא לחכמים לחם, ונפשם יבשה אין כל בביתם, אין לחם אין שמלה, ואין כסות בקרה, ואין לאל ידם להחיות את נפשם ונפש בני ביתם, ובפרט לשוכנים כבוד בארצנו ארץ הקדושה אבן הראשה, הלא המה עוברי בעמק הבכא, מבכי נהרות ובסערת ים וגליו ידרכו באניות ובציות, בים וביבשה, ונתנו את נפשם תחת מחייתם, ובנפשם יביאו לחמם, למצוא טרף לביתם.
עשיר ורש, הקדמה, דף ג עמ' ב-דף ד עמ' א, דפוס פ' עניו, ירושלים, תרצ"ד (1939)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד כי העושר והדלות הם צריכים זה לזה.
שאל נא מדוע ברא ועשה א-להים, חושך וצלמוות, הלא טוב ברא א-להים 'את האור כי טוב' - השמש בגבורתו, וירח יכון עולם, והכוכבים בהילם, ומה יתרון לבריאת החושך?
אבל הוא הדבר אשר דיברתי אליך לאמור: 'זה לעומת זה עשה הא-להים' - כי בהעדר החושך לא יהיה ניכר האור כי טוב, שא נא עיניך וראה: עץ ארז ואזוב. הארז אשר בלבנון גבוה עד מאוד מכל עצי השדה אשר תחת כל השמים, לא כן אזוב קיר שפל ונמוך מאוד, ובכל עצמי השדה אין שפל ונמוך ממנו, גם הנשר הגדול בעל כנפים הלא יגביה ויתרומם עד לשמים, ובלעדו לא ירים עוף את ידו ואת רגלו לאמור נעלה לנו השמימה, לעומתו יתוש קטן שבקטנים אין כמוהו עוף נמוך וקטן. ...
קח לך כל אלה והבן: כי העושר והדלות הם צריכים זה לזה. כשם שאי אפשר לשמים בלא ארץ, והאור בלא חושך, והארץ בלא אזוב, והנשר בלא יתוש ... כך אי אפשר לעושר בלא עוני, ולגדולה בלא שפלון. יען וביען. כי בהעדר הבריאה התחתונה אי אפשר לדעת גדולת הבריאה העליונה ממנה.
עשיר ורש, דף יג עמ' א-ב, דפוס פ' עניו, ירושלים, תרצ"ד (1939)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מורה חיוב עלייה לארץ ב'קום עשה' אם אינו נמנע המציאות.
אל יאמר האדם: הן אני כל מאוויי לעלות אל עיר הא-להים סלה, והמרחם מבקש את הלב, ובאהבתי ובכיסוף נפשי יהיה די לי, מבלתי לעשות ב'קום עשה'. זה הבל, כי לא נאמר זה אלא בהיות המעשה נמנע המציאות, אבל לא באפשר לו לעשות ולהוציא מחשבתו הטובה לפועל. כי מן המקובל בידינו מקדמונינו זיכרונם לברכה, שעבודת ה' יתברך לא תשלם כי אם במחשבה ודיבור.
חמדת ירושלים, דף ד עמ' א-ב, ירושלים, תרס"ט (1909)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד לעשות פשרה הקרובה לדין, להיות שלום בין איש לרעהו.
'על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום'. - 'על הדין' תחילה, ואחריו הזכיר עמוד האמת ואמר: 'ועל האמת' בתוספת ו' - לרמוז שבא בשיתוף עם הדין, והיא הפשרה שקרובה לדין. וקרא אותה 'אמת', מפני שעל-ידי הפשרה יוכר האמת יותר מן הדין, כי הדין אינו הולך אלא אחר הטענות והעדאת העדים, וכמה פעמים יטענו טענות שקר, והעדים ישגו ברואה. ואם יהיה מוכרח הדיין לדון על-פי הטענות והעדים, ותהיה האמת נעדרת, והדיין לא ידע מזה, והוא חייב את הזכאי. אמנם הפשרה אשר תעשה על-ידי אנשי אמת שידעו אמתות הנדון ההוא היא תיקרא אמת באמיתות, שאין בה תערובת שקר ומרמה. ובכן יורם דגל האמת שכל אחד מבעלי הריב ייקח את אשר לו. ...
אחר כך זכר עמוד השלום, וסמכו לעמוד האמת, שהיא הפשרה הקרובה לדין כי בעבור הפשרה יתכן להיות השלום בין איש לרעהו, כי לא נשארה איבה בניהם אחר שלקח כל אחד מה שראוי לו.
כסאות למשפט, שער א פרק א, דף א עמ' ב, דפוס משה עזריאל, ירושלים, תרס"ג (1903)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לרווק המבקר בארץ, שינהג מנהג הארץ, שאולי ימצא כלה.
בחור שבא מחוץ לארץ ללמוד תורה בארץ ישראל, ויש לו שם בתים, שואל: אם יש לו לעשות יום טוב שני של גלויות? - אפשר שעליו נאמר: 'אין בית אלא אישה', וכל מקום שהולך ביתו עמו. פירוש: כיוון שבחור זה אין לו אישה ובנים בחוץ לארץ, אף על פי שדעתו לחזור, סובר הרב זיכרונו לברכה: שיעשה כבני ארץ ישראל, והטעם: שאפשר שאם ימצא מנוח, אשר ייטב לו - כלה נאה עם צרור כסף ובית נאמן כחפצו ורצונו, יקבע שם דירתו על מנת לגור שם לעולם.
הלכה רווחת, דף ב עמ' א-ב, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, תרנ"ה (1895)