מקצת שבחו

'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו.' - שבאה תורה להזהיר את האדם, שבעת תיתו הצדקה, שלא יהיה בה שום פניה רעה, והוא שלפעמים יהיה לו לראובן שום משטמה על שמעון, ושמעון היה עשיר ואחר כך ירד מנכסיו, רחמנא ליצלן, וכראות ראובן ששמעון מטה ידו, וחלקו שאל בפיו, שמוח ישמח בצעקתו, ומרוב שנאתו אותו, הוא בא ליתן לו מתנה, ואין כוונתו לשם מתנה, רק מרוע לבבו רוצה להנקם ממנו, לזה באה תורה להזהיר את ראובן על זה: שלא יקום ולא יטור.
וזהו: 'נתון תתן לו' - רוצה לומר: הן בלב הן במעשה, לא יהיה כוונתך - רק לשם מתנה ולא לשם נקמה, חס וחלילה. ולזה כפל הכתוב: 'נתון תתן', 'נתון' - בלב, 'תתן' - במעשה.
אבל הישמר לך, שמא מרוע לבבך, יהיה כוונתך להנקם, 'ואדם יראה לעיניים' - שהוא נותן לשם מתנה אבל פיך ולבך אינם שווים, ולא היתה כוונתך אלא רעה. וזהו: 'ואל ירע לבבך בתתך לו' - רוצה לומר: בעת שאתה נותן בפועל, לא יהיה לבבך רע, וכוונתך לשם נקמה

'מפני מה בני עניים? והקדוש ברוך הוא משיבה: 'להנחיל אוהבי יש'. למה הם עניים בעולם הזה? כדי שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו התורה, כמו שכתוב: 'כי העושק יהולל חכם'. -
כיוון שראתה תלמידי חכמים רובם ככולם עניים, היטב חרה לה כיוון שהם קיום העולם, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי'. אם כן מפני מה הם עניים? וכי בשביל שאני זכר הפסדתי, לזה השיב הוא יתברך: 'להנחיל אוהבי יש' - רוצה לומר: לפי שעסקי וענייני עולם הזה, נקראים אפס ואין, אבל התורה והמצוות נקראים 'יש' - שהוא דבר שיש בו ממש. ...
ושאלה עוד: 'ומפני מה הם עניים בעולם הזה' - רוצה לומר: ולמה הם עניים כל ימי היותם בעולם הזה? בשלמא קודם לכן כדי שילמדו היו עניים אבל אחר שלמדו והיו חכמים גדולים. ... למה הם עניים כל ימי היותם בעולם הזה, אפילו אחר שלמדו, והשיב לה: שחושש חשש אחרת, שמא ישכחו מה שלמדו כבר, ומה הועילו חכמים בתקנתם.

ועוד מצינו סגולה אחרת בצדקה שכתב מורנו ורבינו מולכו: 'מי שהוא זהיר במצות צדקה אינו חוזר בגלגול' - ועל זה אני מפרש כוונת הכתוב: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ' - רוצה לומר: אם יהיו בעלי צדקה, ולשון צדיקים מלשון צדקה, על ידי זה 'לעולם ירשו ארץ' - שהיא ארץ העליונה.

אמר דוד המלך עליו השלום: 'וחרפה לא נשא על קרובו' - ופירש רש"י: אם עבר קרובו על עבירה, שיש בה עונש - עונשו במשפט, ולא נשא עליו חרפתו, שיהיה פתחון פה למחרף לומר: כך עבר פלוני קרובך, וחפית עליו. עד כאן לשונו.
והיא אפשר כוונת הכתוב: 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - רוצה לומר: הוכח תחילה ביחידות בינך לבינו, ואם לא שמע- תוכיח ברבים, והוכחה זו תהיה אפילו 'את עמיתך' וקרובך.
'ולא תישא עליו חטא' - רוצה לומר: שלא תחפה עליו, ותיטול מעליו החטא, ותאמר: פלוני לא חטא, כמו 'וחרפה לא נשא על קרובו' - רוצה לומר: שלא תישא מאת אחרים, שיאמרו לך: אתה חטאת שלא הוכחת אותו וחיפית עליו.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ועשית הישר והטוב' - זו לפנים משורת הדין, שמע מינה שמלת 'טוב' נאמר על 'לפנים משורת הדין' והנה המקובלים זיכרונם לברכה אמרו: שמלת 'חסד' הוא חסדים גמורים, שאין בהם תערובת 'דין' כלל אבל שם 'רחמים' מעורב ב'דין'.
והנה מצינו הוא יתברך מתנהג עם כל הבריות, אפילו בהמות וחיות בשם זה, כמו שאמרו במציעא דף פ"ז: באמתו של רבי, שהייתה מכבדת את הבית, והיו שם חולדות קטנות, והיתה מכבדת אותם גם כן. אמר לה: 'ורחמיו על כל מעשיו' - ואלו נקראים מעשיו יתברך. וכן מצינו שגם אומות העולם קראם הוא יתברך 'מעשה ידיו' כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במגילה י' ע"ב: גבי מצרים שאמר להם הקדוש ברוך הוא למלאכים: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'.
והנה הכתוב אומר: 'טוב ה' לכל' - הנה מלת 'כל' סובלת שני פירושים: או כל העולם שהוא יתברך מתנהג עם כולם במידת 'טוב' שהיא לפנים משורת הדין או אפשר לומר מילת 'כל' - היינו לכל עם בני ישראל, לזה אמר: 'טוב ה' לכל' - שהוא יתברך עושה לפנים משורת הדין. יכול הוי פירושה: 'לכל' - שהוא שם כללי לכל העולם, תלמוד לומר: 'ורחמיו על כל מעשיו' - היינו דווקא 'ורחמיו' - שיש בהם תערובת דין זה דווקא 'על כל מעשיו' - אפילו אומות העולם וכל הנבראים שנקראים מעשיו מתנהג עמהם במידת הרחמים דווקא, דוק מינה רישא ש'טוב ה' לכל' - היינו לכל ישראל דווקא.