מקצת שבחו

'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - ראיתי באדם אחד, גדול הדור, שבא עני בן טובים לפניו וסיפר לו את צערו, אז נתן לו נדבה הגונה, ואחר-כך נתן לו שנית. ושאלו האיש מה זאת אדוני הרב? והייתה תשובתו: כי בראשונה נתן לו כדי להשקיט צערו מחמת הסיפור, ובשנית נתן לו לשם מצווה.
וזהו שאמר הפסוק: 'נתן תתן לו' - רוצה לומר: שני פעמים, ואז 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - כלומר לא יהיה הנתינה מחמת רוע צער לבבך וכאבך אז לא תהיה המצווה בשלימות אלא תתן לו לשם המצווה.

'ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער, ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן, ותוסף עוד ללדת ותלד בן ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלידתה אותו'. פרש רש"י: בכזיב - שם מקום.
ויש לשאול מה בא רש"י להודיענו היכן היה. ובספר 'דעת זקנים' כתב שכך היה מנהגם: לבן הראשון האב קורא לו שם, והאם קוראה לבן השני שם, פעם האב ופעם האם וכן על זה הדרך.
וכאן בבן הראשון כתוב: 'ויקרא שמו ער' - לשון זכר, רוצה לומר: יהודה קרא לו שם, ובשני כתוב 'ותקרא את שמו אונן' - לשון נקבה, רוצה לומר: אמו קראתו כפי הנימוסים ומנהגם. ולפי זה מן הראוי היה שיהודה יקרא את השם לבן השלישי, ואיך אמו קראה לו שם? שכתוב 'ותקרא את שמו שלה'. ולזה בא רש"י כמתרץ: 'והיה בכזיב בלידתה אותו' - רוצה לומר שיהודה לא היה אז באותו זמן כאשר ילדתו את שלה, אלא היה יהודה במקום אחר ששמו כזיב, לכן אמו קראה לו שם.

'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים' - הנהנה מיגיע כפו האמור כאן גם הוא ירא שמים, אלא שאינו רוצה להנות מיראת שמים שלו, ולהטיל עצמו על הציבור, שיחזיקוהו ויתמכו בו בגלל מידותיו, לכך הוא מתבטל קמעא מתורתו, ועוסק במלאכתו ועבודתו, ומוצא את מחייתו ומתפרנס מיגיע כפו.
ולהשמיענו בא בעל המאמר שלנו שלא האדם שזה שאינו זז ממקומו ועוסק בתורה ויראת שמים ומטיל עצמו על הבריות שהם יפרנסו אותו, הוא יותר טוב, שנמצא נהנה מיראת שמים שלו.
והמילה נהנה מתייחסת על יגיע כפו וגם על ירא שמים וכאילו היה כתוב: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מהנהנה מיראת שמים.

'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' - יש לפרש כי חובת היהודי בעולמו להיות אדוק במידותיו של הקב"ה. מה הוא רחום אף הוא רחום, מה הוא חנון אף הוא חנון. ועל דמותו יהיו נקראים מעצמו שמותיו של הקדוש ברוך הוא, והוא יהיה מורה ומלמד להועיל לכל יושבי חלד, ולפקוח עיני עיוורים ולהאיר לארץ, באמונה צרופה, בתורה ובמידות טובות.

'והיה בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אויבך מסביב תמחה את זכר עמלק' - מכאן ראייה שכל המצוות צריך האדם לעשות לשמה, ולו השמידו בני ישראל את עמלק תיכף בבואם אל הארץ כי אז היו עושים את זאת מתוך אף וחימה, ומתוך תאווה לנקמה, ולא לשם מצווה. לכן ציוותה התורה לבני ישראל: 'והיה בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אויבך מסביב' - ואז יעשו את זאת לשם מצווה.

'אמר לו רב לרב המנונא: בני, אם יש לך - היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למוות התמהמה. ואם תאמר אניח לבני - חוק בשאול מי יגיד לך' - אם זכית שיש לך עושר, תקדים בכל יכולתך לפזר בעצמך לצדקה להיטיב לנפשך, ואל תתמהמה בזה, ונתן טעם לדבריו שאם יפתך יצרך שתפזר לצדקה אחר מיתתך כדי שתתקבל נפשך שם בכבוד - רוצה לומר: הצדקות שתעשה אחר שתהיה בשאול, לא יגיע מזה תענוג להקדוש ברוך הוא, שעיקר נחת רוח שהקדוש ברוך הוא מקבל ממעשי האדם הוא רק כשהוא חי ובחירתו בידו, ויצרו מקטרגו ומעכבו, והוא כובש את יצרו. ואם תאמר שעדיין אתה בחור ויש לך עת לפזר אם בחיים חיותך אחר זקנותך לזה אמר: 'ואין למוות התמהמה' - ופן תמות מיד בבחרותך. 'ואם תאמר אניח לבני' - אינו רוצה לפזר צדקה כלל לא בחיי ולא במותי, רק אניח כל העושר ירושה לבני, הנה גם הוא הבל וכסילות.