חכם שלמה ילוז


מקצת שבחו

חכם שלמה ילוז נולד לאמו שמחה ולאביו חכם דוד, בשנת תרס"ט  (1909) בעיר טבריה. 
בבגרותו למד בישיבת 'רבי מאיר בעל הנס' של עדת הספרדים בטבריה, ומפי חכם אליהו ילוז, מחכמי טבריה. 
חכם שלמה ילוז נישא לאסתר, בתו של חכם מאיר ועקנין, רבה הראשי של העיר טבריה. 
בשנת תרצ"ח (1938) הוסמך להוראה, ובשנת תש"ו (1946), עבר לטריפולי, והחל לכהן כרב הראשי ליהדות לוב. הוא חידש את מערכת החינוך היהודי, שנפגעה בשל המלחמה, והקים בה את ישיבת 'נווה שלום'. 
בשנת תש"ט (1949), עבר לקזבלנקה במרוקו, ועמד בראש מוסדות 'אוצרות התורה' בעיר. בשנת תשי"ד (1954) החל לעמוד בראש בית המדרש הגבוה לרבנים ודיינים בעיר רבאט שבמרוקו. 
בשנת תשכ"ג (1963) חכם שלמה ילוז עלה לארץ והתיישב בחיפה. בשנת תשכ"ז (1967) נשלח לשליחות קצרה בעיר טהראן, שבאיראן, על מנת לכונן שם בית דין רבני. בשנת תשל"א (1971) עבר לאשדוד, ומונה לאב בית הדין האזורי באשקלון. בנוסף שימש בהתנדבות כרב בית הכנסת 'אהבה ואחווה' לעולי מצרים באשדוד. 
חכם שלמה ילוז נלקח לבית עולמו ביום ה' חשון תשמ"ה (1985). 
חכם שלמה ילוז חיבר את השו"ת 'אשר לשלמה' וחיבורים תורניים שונים שפרסמו בקבצים תורניים. 
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לתת לעני לא מפני שהוא מסכן, אלא מפני שהוא צריך.
ההתמסכנות וההתרפסות מידה רעה היא ושפלה. 'ואפס כי לא יהיה בך אביון' - אמרה התורה, והיינו 'בך' – בתוכך, לא יהיה אביונות והתמסכנות, ובמעשי הצדקה התורה צוותה לתת לעני הצריך, כל מה שצריך לו. לא מפני שהוא מסכן, אלא מפני שהוא צריך. ... וכתנאי שהוא משתדל להקים את עצמו, ואין הדבר עולה בידו, כמו שכתוב - 'עזב תעזוב עמו', 'הקם תקים עמו' - דווקא, לא כן כשהוא משליך את עצמו על הציבור, ומבטל את עצמו בענווה פסולה שאינו מועיל למאומה. כביכול כזה טוב יעשו הצבור אם לא יעזרו לו, כדי לחנכו וללמדו דרך ארץ לדעת כי הדרך אשר בחר בה לבטל את עצמו שאינו מועיל למאומה, דרך שאינה רצויה היא לא לעצמו ולא לציבור.
שו"ת אשר לשלמה, חלק ראשון. תולדות המחבר, עמוד 25. נדפס ע"י יצחק ברדה, בני ברק, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה שאין ללמוד מבעלי מרה שחורה, דברים שאין להם מקור.
נהוג בין הספרדים בעירנו טבריה, תבנה ותכונן, שמחוסר זמן תוך י״ב חודש על אב ואם, אינו מבקר ואינו מחזיר ביקור בחג לאחרים הבאים לבקרו, מזה שהוא אינו הולך למקומות של שמחה. ויש שמקפידים שגם בבית הכנסת אינם מקדמים בברכת החג כדרך שנוהגים לומר כל אחד לחברו: תזכו לשנים רבות נעימות וטובות, וכדומה, ואפילו קטן לגדול.
ושאלתי לחכמי ורבני המקום, ואמרו לי שאין הם יודעים איסור במקורות, שקטן יאמר לגדול ברכת החג כדי לקבל ברכתו בחזרה, מכל שכן בימים נוראים בברכת כתיבה וחתימה טובה לחיים, שהיא בקשה ותפילה שאחד מבקש על חברו בימי הדין. ואני רואה כי מעשים בכל יום, שאפילו תוך י״ב חודש אומר לחברו הגדול ממנו כתיבה וחתימה טובה לחיים. רק אניני הדעת ובעלי מרה שחורה משרים עצמם ביגון, ולא שכך הלכה אלא לפי גודל האסון רחמנא ליצלן, ולפי הנסיבות אינם פותחים פיהם ועל שפם יעטו, ואין ללמוד מהם בדברים שאין להם מקור בהלכה.
שו"ת אשר לשלמה, חלק ראשון. חלק יורה דעה סימן ה' עמוד סט'. נדפס ע"י יצחק ברדה, בני ברק, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד למכור ספר תורה כדי להשיא העניות, שלא תתייאשנה.
ידיד נפשי ומכובדי, הרב הגדול רבי פריג׳ה זוארץ, השם ישמרהו ויחיהו, הרב בעיר תורה כומס, יגן עליה א-לוהים; נודע לי מפי יו״ר קהילתכם, דינו מימון, ה' ישמרהו ויחיהו, כי נמצאות אצלכם כשלוש ארבע בנות עניות, שנישואיהן מעוכבים מחמת שקצרה ידן לפרנס את נדונייתן.
ולזה רציתי להעיר לכבוד תורתו כי לפי הדין מותר אפילו למכור ספר תורה ורימונים כדי להשיא יתומה במקומותינו. ואפילו לדעת הפוסקים ... שאין למכור ספר תורה כדי להשיא יתומה, משום שאינה מצווה על פריה ורביה, במקומותינו שונה - שאימת המרת דת בעוונותינו הרבים מאיימת ואורבת על הבנות האלו, אשר אין לאל ידן להשיא את עצמן, ויוצאות לתרבות רעה להמרת דת, בר מינן, כמו שקרו בעוונותינו הרבים כמה מקרים כאלה בטריפולי. ...
שהטעם שמוכרין ספר תורה לישא אישה - משום שלא תוהו בראה לשבת יצרה, ולא שאמר הטעם משום פריה ורביה. ... אשר על כן אבקשכם לדרוש ברבים בדבר הזה, ולעשות לו פרסום כדי שבנות ישראל העניות במקומותינו אלה, לא תתייאשנה. ועל הקהילות על כן לעשות, בשבילן ככל מה שאפשר, אפילו אם יצטרכו למכור ספר תורה וכלי הקודש של בתי הכנסת כנזכר למעלה.
שו"ת אשר לשלמה, חלק ראשון. חלק אבן העזר סימן א', עמוד ע'. נדפס ע"י יצחק ברדה, בני ברק, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' כואב את הידלדלות ספריית 'מדרש סניור' בעיר טבריה.
בית הכנסת 'מדרש סיניור', אוצר מלא ספרים עתיקים. בימים ראשונים הודבקה מודעה באותיות מרובעות גדולות מימות המקדיש בעל בית המדרש האוסרת בחרם ושמתא להוציא ספר מספרי בית המדרש החוצה. ואני זוכר בעודני ילד תלמיד, כשהיינו מאחרים ללמוד עד שחשכה, היו הרבנים אוסרים עלינו להוציא את הספר החוצה, ששם האור תחת כיפת השמים בהיר יותר מאשר בתוך כותלי בית המדרש, כדי לראות ולדקדק בלשון הכתוב בספר, וזאת מפאת החרם, והיו מרימים עלינו בקולם: 'אסור להוציא ספר החוצה, יש חרם'. ...
היום, אחרי עשרים וארבע שנים בהן נעדרתי מטבריה, לבי מתכווץ בי מכאב, כשאני מזדמן לנסוע לטבריה, מקום מולדתי, ומבקר בבית המדרש הזה, איפה שעשיתי בו לילות כימים, בימי נעורי, ורואה שהעש והאבק אוכלים את ספריו, גדול כאבי כשאני מנסה לחפש איזה ספר הידוע לי, בטביעות העין מכריכתו וכדומה, ואיני מוצאו, או משום שנלקח על ידי מי שהוא תחילה על מנת להחזיר, ואחרי זה משנתיישן אצלו זוכה בו, כדבר שאין לו תובעין, כמי שזוכה בדבר מן ההפקר, או פשוט משום שנגנב ואין דורש ואין מבקש, והספרים הם יקרי המציאות ועתיקים, כי לצערנו לא נשארו בטבריה היום רבנים, או לומדי תורה, ממשפחות המקדישים הבעלים הראשונים, נוחם עדן, שישימו לבם לדבר, ובית המדרש על כל ספריו הולך ומידלדל באפס מעשה, בעש ובאבק.
שו"ת אשר לשלמה, חלק ראשון. תולדות המחבר, עמודים 19-21. נדפס ע"י יצחק ברדה, בני ברק, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה לכבד אביהם למנוע עצמם מחנוכת ביתם תוך השלושים.
ראוי הוא מר אביכם, כי צדיק גדול היה, ומדקדק במצוות, ומזכה את הרבים, ומרביץ תורה, וחזרן במצוות, שתמנעו עצמכם משמחה זו של חינוך הבית בתוך השלושים.
שו"ת אשר לשלמה, חלק ראשון. חלק יורה דעה סימן ד' עמוד סח'. נדפס ע"י יצחק ברדה, בני ברק, תשמ"ה (1985)