מקצת שבחו
חכם דוד אבן כליפא נולד לאמו שמחה ולאביו חכם מכלוף בשנת תרס"ו (1906) באלג'יריה.
בצעירותו למד חכם אבן כליפא תורה מפי חכם יוסף משאש בעיר תלמסאן, ומאוחר יותר בישיבת 'יגדיל תורה' באוראן. כשבגר, זכה ללמוד תורה ולשמש את חכם דוד הכהן סקלי, רבה הראשי של יהדות אלג'יריה. לימים היה גם חותנו של חכם דוד אבן כליפא.
חכם דוד אבן כליפא שימש כרב מחוז עין תמושנת, ומחוז סעידה, בצפון אלג'יריה על שפת הים התיכון, עד שנת תשכ"ב (1962), בה קיבלה אלג'יריה עצמאות, ורוב יהודי אלג'יריה עזבו את המדינה. לימים עזב גם חכם דוד אבן כליפא את ארץ הולדתו אלג'יריה ועבר לצרפת, שם נתמנה לרבה של מאסי - פרבר של פריז.
לאחר מספר שנים בצרפת עלה חכם דוד אבן כליפא לארץ ישראל והתיישב בירושלים.
בשנת תשמ"ה (1985) ייסד בירושלים בית כנסת ובית מדרש הנקראים 'קריית חנה דוד - מכלל יופי', ועמד בראשם עד פטירתו. דרכי הלימוד בבית מדרש זה מותאמות למסורת הלימוד של חכמי צפון אפריקה, ובו לומדים תלמידי חכמים שמשתלבים במעגל העבודה לאחר לימודיהם. בית מדרשו של חכם דוד אבן כליפא ייסד גם מערך הוצאה לאור המתמקד ביצירותיהם של חכמי צפון אפריקה ומפרסם כתבים רבים.
חכם דוד אבן כליפא נלקח לבית עולמו ביום כ"ח חשון שנת תשנ"א (1991), והוא בן 85. בצוואה שהותיר אחריו, הורה חכם אבן כליפא לתלמידו המובהק, חכם מנחם שוראקי, להמשיך את דרכו בהנהגת המוסדות.
חכם דוד אבן כליפא חיבר את החיבורים הבאים: 'דרכי דוד' - שו"ת, חידושים על מסכתות הש"ס ומדרשי חז"ל. הודפס רק כרך אחד מתוך שמונת כרכיו, יתר הכרכים עדיין בכתב יד. 'מכלל יופי' - על התורה, 'דבש לפי' - פירוש לספר הזוהר, חיבור על חכמי אלג'יריה - לפני פטירתו השלים רבי דוד ספר מקיף אודות קורותיהם של חכמי אלג'יריה, הספר נותר בכתב יד.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאין הקורבן מתקבל, אלא אם יהיו בחינת אדם אחד.
'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן' - זה שאמר: 'אדם' - בא לרמוז לנו שאין הקרבן יתקבל ברצון, אלא אם כן יהיו המקריבים בבחינת אדם אחד, באהבה ואחדות שלמה.
ושלא יתנהג אדם עם זולתו אחד בפה ואחד בלב, אלא פיו ולבו שווים, בלי שנאת חינם כמעשה בית ראשון, שאף על פי שעבדו עבודה זרה לא נענשו, לפי שהיה ליבם לב אחד אהבה ואחווה. ולא כבית שני הגם שהיו בעלי תורה ולא היתה בימיהם עבודה זרה, נחרב על ידי שנאת חינם ושיחה בטלה, שלא היו על לב אחד באהבה ואחווה ולא היו בבחינת 'אדם'.
מכלל יופי, פרשת ויקרא, עמודים רי"ז- רי"ח. נדפס בדפוס המערב - ירושלים, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מבכה עד אן ירדה אלג'יר, שאין דורש חכמיה, ועזבו לאחרים חילם.
ובראותי עד אן ירדה אלג'יר, עיני ירדו דמעות, ובכיתי ואמרתי אהה אלג'יר, עיר ואם בישראל, עיר רבתי עם, איך נדמית עיר עליזה, אשר שמך האיר באור תורתך העולם. איה חכמייך וגאונייך המפורסמים, איה רבנייך הגדולים, תרשישים ואראלים, איה אריותיך ראשונים כמלאכים, ואחרוני אחרונים. אנה הלכו ועזבו לאחרים חילם, תורה מונחת בקרן זווית ואין דורש לה, תורה אזלה ומדלדלה, אוי לנו מעלבונה של תורה. כי נתמעטו הלבבות והתבוללויות קשות ורבות, ונחסר הדור, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם, נערים ונערות נמשכים אחר עצתם ומחשבות ליבם.
שו"ת דרכי דוד, חלק אה"ע סימן ג', עמוד רכ. דפוס א.ב, מאה שערים, ירושלים, תש"מ (1980).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יחשוב לכבד המתנדב זהב יותר מהמתנדב נחושת.
'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת' - הגדול לפי גודלו ולפי גודל נדיבות ליבו, והקטון לפי קוטנו ויכולתו להשתתף במצווה. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמיים, בין כסף בין זהב. ... והדל לא יבוש אם יתן נחושת, והעשיר לא יתפאר אם יתן זהב, וגם לא יעלה על לב אדם לכבד המתנדבים בעם זהב ואבנים טובות, יותר ממה שמתנדבים הנחושת, אלא יהיה כבוד אחד לכל ושווה לכולם כעני כעשיר. כי ה' מוריש ומעשיר ואין להם כלום, כי הכל משלי ולי הוא.
מכלל יופי פרשת תרומה, עמוד קפ"ב. נדפס בדפוס המערב - ירושלים, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' משבח הוריו וסבו, שהכניסו בליבו חיבה לתורה ולשירה.
מרת אמי, רבת המידות והמעלות אלף עולות מנשים צדקניות, הרבנית החכמה, אם הבנים שמחה, נשמתה עדן, בנועם אמריה היתה משדלתי, ותמיד ביראת ה' מזרזת אותי להכניס בליבי חיבת חמדתי. ולילה ויום מתפללת למלאת תשוקתי. עשר שנים הקדישה מימיה כדי שתראה פרי לימוד תורתי, אנא ה' תשלם פעולה.
ומר אבי, זה שמו הטוב מכלוף, זכרו לחיי העולם הבא, אשר גם הוא יגע וטרח, על כתפיו היה מביא אותי, ואני ילד קטן, לבית הספר, וכמה היה שמח יום אשר התחלתי להבין במקרא, אין ערך לשעשועיו, בהגיעי לקרוא בתורה והפטרה בתוך קהל ועדה. אותו נועם טעם גם מר זקני הישיש, ירא א-לוהים וחרד על דברו, ועל שמו נקראתי, כבוד החכם רבי דוד, זכרו לחיי העולם הבא, בזריזות היה מעורר אותי בכל יום בהשכמה לתפילת שחרית, ואני עוד ילד, לשיר בנעימות קול בקשות של שחר.
מכלל יופי, הקדמת המחבר, עמודים 15- 16. נדפס בדפוס המערב - ירושלים, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה לבני אלג'יריה ללכת אחר הוראות מרן, גם בבואם לצרפת.
באתי לצרפת לקראת בני ביתי בימי אלול, בעיר ואם בישראל פריז, יגן עליה א-לוהים, והייתי מתפלל בבית הכנסת המיוחסת לספרדים וליוצאי פורטוגל, וראיתי שמנהגם לומר תחנונים וי"ג מידות ונפילת אפים אחר ערבית בחודש אלול, וגם בליל מוצאי שבת, והתפלאתי על המנהג הזה שהוא כנגד מרן. ... ונסתפקתי אם אנו בני אלג'יריה, המתפללים בבית הכנסת, צריכים להמשך אחריי המנהג הזה ולעשות תחינה ונפילת אפיים או לצאת מבית הכנסת באותה שעה, מפני שכבר קיבלנו עלינו הוראות מרן, ורציתי לעמוד על מה מיוסד המנהג הזה. ...
נמצינו למדים שהמנהג מיוסד על פי ראשונים כמלאכים בימי הגאונים, וכן הוא מנהג בבל, ואין מי שאסר ... אבל אנחנו בני אלג'יריה שכבר קיבלנו עלינו הוראות רבינו מרן ... אין אנו רשאים ללכת אחריי הנוהגים לעשות סליחות בלילה, אלא נקיים בעצמנו שב ואל תעשה עדיף. לכן בני אלג'יריה הנמצאים בבית הכנסת בשעה שאומרים סליחות בערבית, או יצא, או יעשה כמו שכתב הגאון רבינו חיד"א בברכי יוסף, שהיושב בבית כנסת שנוהגים לומר סליחות ישב בדד וידום. ...
שכל אחד יעשה כמנהג מקומו, כמו שהוכחנו במישור לעיל, שאין לערער על שום מנהג להכריח לשנותו, כי הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם, וכל אחד מנהג אבותיו בידו, ומשום ואל תיטוש תורת אמך, ונהר ונהר ומסלולו, ואין להרהר על שום מנהג.
שו"ת דרכי דוד, אורח חיים, סימן מ', עמודים קיז- קיט. דפוס א.ב, מאה שערים, ירושלים, תש"מ (1980).
1991-1906