מקצת שבחו
חכם יום טוב ישראל (שיריזלי) נולד לאמו ולאביו חכם אליהו בשנת תקפ"א (1821) בירושלים.
בשנת תר"ז (1847) עבר למצרים יחד עם אביו, חכם אליהו ישראל, ששימש כרבה של קהיר. בשנת תרכ"ו (1866), אחרי פטירת אביו, הפך הוא לרבה של קהיר.
בשנת תרמ"ב (1882) כבשו הבריטים את מצרים. חכם יום טוב ישראל ייצג את הקהילה היהודית בתקופת חילופי השלטון. בשנת תרמ"ג (1883) עלה לארץ והתיישב בירושלים. בתקופה זו הוא המשיך להוות מקור סמכות עבור הקהילה היהודית בקהיר, שהמשיכה להתייעץ עמו בענייני הלכה. בשנת תר"נ (1890) חזר לקהיר, מינה את חכם רפאל אהרן בן שמעון למחליפו ושב ארצה.
חכם יום טוב ישראל נפטר זמן קצר לאחר חזרתו ארצה, ביום י"ג אב תרנ"א (1891), ונקבר בירושלים.
מחיבוריו של חכם יום טוב ישראל: 'מנהגי מצרים', המאגד ממנהגי קהילת מצריים, השונים ממה שנפסק בשולחן ערוך, ואף היווה בסיס לספר 'נהר מצרים', שחיבר חכם רפאל בן שמעון; החיבור 'טיב גיטין', בו נוסחי גיטים. חלק מהתשובות ההלכתיות שהשיב לאורך השנים נדפס בספר 'ליקוטי תשובות', המאגד תשובות של כמה מן הרבנים למשפחת ישראל (שיריזלי).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד דברי נחמה שאומר החזן לאבלים בשבת בבית הכנסת.
שולחן ערוך: הנוהגים כשהם אבלים שלא לשנות מקומם בבית הכנסת בשבת יפה הם עושים.
והרב דוד בן זמרה ב'חדשות' חלק ב' סימן תרס"ב חלק עליו, ועל פי סברתו נהגו במצרים, שבשבת גם כן משנה מקומו, ויושב במקום הקבוע לאבלים כמעשהו בחול, ואחר התפילה מתאספים אליו כל היחידים, והחזן פותח פיו בדברי תנחומין, דברים המסודרים וידועים להחזנים. ...
אלה דברי החזנים: מי שכולו חסד וחמלה וחנינה, הוא יחמול עלינו ועליכם, וימחה דמעה מעינינו ומעיניכם, אחינו קהל חסד, גמלתם חסד, שלמתם חסד, בעל הגמול והחסד, ישלם לנו ולכם שכר החסד, שככה למדונו רבותינו זיכרונם לברכה, ברוך שבחר בהם ובדבריהם, צער אבל אין בשבת, שבת מן המניין, למעלה מן העניין, שבת הוא שכולו נחמה, שבתו לשלום.
מנהגי מצרים, יורה דעה,, סימן לד, עמ' לא, הוצאת מכון המזרח, חולון, תש"נ (1990)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד ההיתר לשתות קפה בסוכר קודם התפילה, ליישב דעתו.
שולחן ערוך: אסור לו להתעסק בצרכיו, או לילך לדרך עד שיתפלל תפילת י"ח. ולא לאכול ולא לשתות. אבל מים מותר לשתות קודם תפילה. וכן אוכלים ומשקים לרפואה - מותר.
והקפה - נהגו במצרים לשתותו קודם תפילה, שאין הדעת מתיישב בלא קפה, אבל בסוכר אסור. כן כתב הרב פרי חדש, עיין שם. ועיין הרב דוד בן זמרה 'ישנות' סימן רל"ח: ובימים אלה ובזמן הזה, עצומים וכן רבים מאנשי מעשה, שותים אותו בסוכר קודם תפילה, וכוחם ממה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן י"ב: שאפילו אוכל ושותה דבר ששייך בו גאווה, כיוון שאינו עושה משום גאווה, אלא לרפואה, אף על פי שאינו חולה - מותר.
מנהגי מצרים, אורח חיים, סימן ד, עמ' ה-ו, הוצאת מכון המזרח, חולון, תש"נ (1990)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שתלויה בשביעית, אך כוח ההיתר בצער אנשי המושבות.
בלבי מה שבקשו אנשי המושבות, שנתחדשו בימים האלה ובזמן הזה על ארצנו ועל נחלת אבותינו, על דבר מצווה שנת השמיטה, מה מאוד עגמה נפשי אף רוחי בקרבי על הזמן שהכריח לרבותינו וגאונינו, ה' יצילם וישמרם, לצאת ממחיצתם ולבקש אופן לבטל, לפי שעה, מצווה גדולה, שעיקרה מן התורה, מצוה שמתן שכרה בצידה, ככתוב: 'וצוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית'. מצווה שגאולתנו תלויה בקיומה, כמאמרם זיכרונם לברכה: שאמר הקדוש ברוך הוא למשה היאך נמכרים לגוים? בשביל שחיללו את השביעית, ואם רצונך שלא יגלו - הזהירם על השביעית ועל היובלות. ואנחנו עם בני ישראל, היותנו מאמינים בני מאמינים, שיבוא משיח צדקנו, ועינינו צופיות לישועתו, החיוב מוטל עלינו לחכות מתי תבוא לידינו מצווה כזאת ולרדוף אחריה לקיימה בכל תנאיה ודקדוקיה. ...
האומנם אם ניתן אל דעתנו הרגשת הלאומי ולהצטער בצערם, וכי מצווה זו ניתנה ביד דלת העם, כורמים ויוגבים, עניים ואביונים, אוכלי לחם העצבים, לחם צר ומים לחץ, נהנים מיגיע כפם בזעת אפם, לקרח ביום סגריר - לחרוש ולזרוע, ולחורב ביום - לקצור ולאסוף, ועיניהם תלויות אל פועל ידם הזורעים בדמעה, זה וודאי בבוא העת כי גם זה לא ימצאו, ויהיה לאחרים חילם לבוז בז ולשלול שלל כמו צער בנפשם. ואם המלך החכם מכל האדם ההוא אמר: 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלא נפשו כי ירעב', הדברים קל וחומר, לאלו האומללים הרעבים מכל טוב, עיניהם יביטו כי נוכרים באים אל שדותיהם ואל כרמיהם, והנם נטושות לחיית השדה ולבהמת הארץ, לא רחוק הוא כי יעברו על מצוות ה' ולא ישמעו לקול מורים. אי לזאת, נענה אמן בעל כורחנו, ונחזיק טובה לרבותינו וגאונינו הנותנים אל לבם לחפש ולחזר בכוח של היתר, כי באמת למצווה רבה יחשב וזוהי העת והעונה לעשות לה'.
ליקוטי תשובות, סימן ג, היתר בעבודת הקרקע בשביעית ע"י מכירה או השכרה לגוי, עמ' כד, מכון טוב מצרים, ירושלים, תשס"ח (2008)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד מנהג זקנים לפניו לברך שהחיינו על גשמי שנה חדשה.
מי ששתה גשמי שנה חדשה, כתב הרב דוד בן זמרה חלק ב' סימן תש"ם שיברך שהחיינו, שמה שונה מדברים המתחדשים משנה לשנה, וכן על המים המתחדשים במצרים בכל שנה. עיין שם. ובחלק א' סימן שי"ט כתב, שלא ראינו מי שבירך שהחיינו על הגשמים, ועם כל זה על מי המפרץ המתמלא מהנילוס, מה שנוהגים קצת שמברכים, אם לא ראו את המים המתברכים בשנתו, אלא בשעה שהם במפרץ, יש להם על מה לסמוך, ואין למחות בידם, אלא ללמדם שאם ראו תוספת המים במקומם, לא יברכו עתה. ... ומה שכתב ששמע שלא נהגו במצרים לברך, לא כן הוא, והרוב שישנם לפנינו, זקנים ואנשי מעשה מברכים בשמחה.
מנהגי מצרים, אורח חיים, סימן כז, עמ' יא, הוצאת מכון המזרח, חולון, תש"נ (1990)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד היתר לאפיית מצוות בידי גוי, כשאין ישראל אומן.
שולחן ערוך: אין לשים מצות מצווה, ולא אופים אותה, על ידי גויים.
ומנהג מצרים לאפות אותה על-ידי גוי, כשאין בנמצא ישראל אומן, ויש להם על מה שיסמוכו. ... והן כהיום להיות שאינו נמצא ישראל שיתעסקו, נהגו שאף בלישה ועריכה וקטיפה, הכל על-ידי גויים, ודווקא ישראל עומד על גבם, להיות שאי אפשר בעניין אחר.
מנהגי מצרים, אורח חיים, סימן מז, עמ' טז, הוצאת מכון המזרח, חולון, תש"נ (1990)