מקצת שבחו

ה' יתברך נתן לנו בתורתו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם, ומי שזוכה לקיים את כולם זכה בחלקו לחיי העולם הבא. והקשו רבותינו זיכרונם לברכה, שאיך אפשר לאדם לקיים את כולם?! - הלא כמה מצוות שאין יכולת ביד האדם לקיימן, אם לא בא לידו מה' יתברך, כמו מצוות פדיון בכור, ומילה וכיוצא, וכן כמה מצוות כקרבנות וכדומה חסרו לנו על-ידי חורבן בית המקדש. ותירצו: שעל ידי מצוות הצדקה מעלה עלינו ה' יתברך, כאילו קיימנו כל המצוות, והסמיכוה על הכתוב: 'וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה'.

'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'. -
אפשר לומר בהקדים מה שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כי בצל החכמה בצל הכסף' - ויששכר וזבולון יוכיחו. והם אמרו שאין זה מועיל, אלא אם יתנה המחזיק עם התלמיד חכם קודם מה שילמוד, אבל אם אחר שלמד התלמיד חכם, רוצה לקנות ממנו חלק בתורה, אם את כל הון ביתו יתן - אין כאן מכר, ולא זכה בחלקו אשר לקח, כי 'לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז'.
והן עוד נביא מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שהתורה קודם שלמד בה התלמיד חכם נקראת 'תורת ה'', ואחר שלמד בה נקראת 'תורתו'. גם נודע שמילת: 'את' רומזת לתלמיד חכם, כמו שאמרו רבותיו זיכרונם לברכה על-פי 'את ה' א-להיך תירא - לרבות תלמיד חכם'. גם 'תרומה' רומזת לתורה, שהיא נוטריקון: 'תורה מ' - שניתנה לארבעים יום.
וזה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'דבר אל בני ישראל' - לכל מי שלא זכה לכתרה של תורה, הרי יש להם תקנה - לקנות ולקחת את התורה במחיר, וזה שאמר: 'ויקחו לי תרומה' - תורה מ'. והלקיחה זאת היא 'מאת' - רוצה לומר: מתלמידי חכמים, הנקראים 'את' וכנזכר. 'כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - רוצה לומר: בזמן שהיא נקראת 'תורתי', דהיינו קודם שלמד בה התלמיד חכם. ולא אחר שלמד בה ונקראת 'תורתו', שאז המקח טעות, כי 'לא יערכנה זהב'. וזה שאמר: 'תרומתי', נוטריקון 'תורתי מ', שניתנה לארבעים יום, וכנזכר.

'ה' א-להינו דיבר אלינו בחורב לאמור רב לכם שבת בהר הזה.' - וזהו מה שרמזה לנו תורתנו הקדושה: ה', שהוא מידת החסד והרחמים, מאהבתו לעם קרובו, 'א-להינו דיבר אלינו בחורב'. כלומר שכינת עוזנו, הנקראת 'א-להינו', הנהיג עמנו, דיבר לשון הנהגה, בגלות בזמן החורבן. וזהו בשורה טובה לישראל, כי קרובה ישועתו לבוא בקול מבשר לאמור: 'רב לכם שבת בהר הזה' - שהוא הגלות המר הזה, שארכו שניו. 'פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי' - שהיא ירושלים תיבנה ותיכונן. כי בוודאי כשיגאל ה' שכינת עוזו מן הגלות, אף אותנו יגאל עימה בעגלא ובזמן קריב אמן.

מה שאמר: שמי יאמר לנו שהקדמונים לא נהגו בו איסור, הנה אחרי שלא נראה ולא נשמע מנהג בזה, והזקנים עדים שמעולם לא ראו דג זה - ודאי שאין שום מנהג. ...
ושלחתי כל זה למהרס"ך עם מעט מעור הדג לראות שהקשקשת נקלף ביד אחת לאחת ושהקשקשת והעור שתחתיו שלם, ויודה למי שאמר שהוא דג טהור, ומה שאסרוהו בג'רבה או בטראבלס הוא מפני שיש להם מיני דגים הרבה, ושמא יש מינים טמאים ודאי הדומים לו, וחשו שיבואו לטעות, ואם כן די לנו לאסור במקום שנהגו, אבל במקום שאין מנהג, כגון פה העירה גאבס, יגן עליה א-להים, אין לאסור את המותר, וכמו שכתבנו כנראה לעניות דעתי. ...
שוב בא לפני חכם אשכנזי, וראה הדג הנזכר, ואמר שזה הדג אוכלים בעיר הקודש בלי פקפוק, וזה שמו ברוסיה כרת ובירושלים בלשון ערבי מושט, ועולה על שולחן רבנים, וה' ינחנו בדרך אמת.

שאם יביא איש אחד ספר תורה ויתנהו בבית הכנסת והוא חדש ממש, יש להוציא ספר תורה זה ולקרות בו ארבעה שבתות רצופים. ואם הביאו ביום טוב, אם הם ארבעה ימים טובים יעלה בארבעה ימים אלו במקום ארבע שבתות.

אין שום רשות לשום אדם להתפלל במקום שליח ציבור בשבתות ובמועדים בין ביום טוב בין בחול המועד, וגם בימים של שמחה כגון ביום ל"ג לעומר, אלא שלוחי הצבור, אשר מקבלים פרס מהצבור הם לבד מתפללים באלו הימים, חוץ מתפילת מנחת יום טוב, שחל בחול או במנחה של חול המועד או שאר ימי שמחה, שאז יש רשות לכל אחד להתפלל בצבור וזה נעשה מפני שהיה מצה ומריבה בין בני אדם, שיש להם יא"ר ציי"ט, וכאשר ראינו זאת הסכמנו הסכמה הנזכרת ובעזרת ה' זה קרוב לט"ז שנים או יותר שזאת התקנה הולכת ומתחזקת.