מקצת שבחו

המורם מכל, שאין יכול לשנות מעות הצדקה, שנדרו בסתם הם לצדקה, כי אם בדומה לעניין הנאת עניים, אם למאכל, אם לנשואי יתומות, אם לתלמוד תורה, ולא לדבר חוץ כגון במקרה המדובר, שבא לתקנת חובו, אשר כבר חייב, והתחיל בעניין כתיבת ספר תורה כדי להשלים המצווה בקניית תורה שבעל פה, דהיינו פירושי תורה ש"ס ופוסקים. ואפילו הוא עניין 'תלמוד תורה כנגד כולם', מכל מקום צריך מכיסו ומכוחו, ולא מנדר אשר נדר בעת צרה לעניים, ועניים עומדים וקיימים וחיי נפשם קודם לכל דבר. ועוד שאינם תלמוד תורה של עניים, שהם תינוקות של בית רבן שעליהם נאמר ו'תלמוד תורה כנגד כולם', שמפיהם אנו חיים, רוצה לומר בהבל פיהם. ... ואפילו שאמר התנא: 'כנגד כולם' ולא חילק, כאן בעניין שינוי יש לחלק שהוא תלמוד תורה של צדקה, ואינו יוצא ממציאות צדקה. באופן זה האיש ראובן לא יצא ידי חובתו בקניית ספרים.

הלא תראה באחרונה עד דברי מוחמד רבם של אלמוסלמין, כל הקוראן שהוא עיקר דתם, אשר כולם מאמינים בו, וכמעט מוסרים נפשם כולם עליו, ועובדים ה' יתברך מסוף העולם ועד סופו. ראה אדוני, כמה וכמה מאמינים ביציאת מצרים ובקריעת הים ובנפלאות הגדולות אשר עשה ה', ובפרט במעמד הר סיני ונתינת התורה וכל מצוות התורה, כולם כתובים בו מראשו ועד סופו.
אנוכי מחלה פני כל קורא דברי אלה, שילך ויקרא וייקח משם דברי, יען כולם כאחד, אינם מונעים מלקרוא, ובפרט אם ישאל אותם אחד מבני ישראל הם מראים לו כמה מעלות רבות כתוב שם: יא בני ישראל, יא בני ישראל, יא בני ישראל, כמה וכמה פעמים, עד שאמר: אתם בני ישראל, נשא אותם על כל העולם, באלה רוב המעלות מעלים את ישראל, בחר בהם ה' יתברך, ונתן להם את התורה הקדושה, והתחילו לפאר כל קדושתם. ואם המה, אשר לא ניתנה להם, אשר מן הראוי לשנוא אותנו: ראשונה - על אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, שנית - שצריכים לכפור בתורה ומשפילים אותה, אפילו הם מקדשים אותה ומפארים אותה, וכתבו בקוראן, אשר הוא קדוש להם כעניין התורה, חס וחלילה, כל תרי"ג מצוות הכתובים בתורה, מצוות עשה ולא תעשה, ולא עוד אלא מפארים את ישראל על שזכו וקיבלו אותה, ואשר לא רצה ה' יתברך ליתן אותה כי אם לישראל, ומעידים ומודים בכל הדברים, אשר ניתנה בהר ובקולות וברקים וענן וקול שופר. ... על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים להודות ולפאר על שחיי עולם נטע בתוכנו.

'אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה' - דווקא בזמנו, בזמן קדמון, כאשר היו בזמנם היה בהם יראה פנימית, אבל בזמן הזה כאשר נתמעט כבוד התורה, והיו כל המין האנושי חופשי ומשוחרר. ... עד נתוועדו עם בחורי חמד, ונמנו וגמרו, שביום כיפור יעשו עגלות מלאים מכל טוב מאכל, אשר יערב להם. ... זה בה מחסרון התורה, אשר 'מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה', 'עיניים להם ולא יראו' עיקר התורה וכוונתה, ואם יפסוק עליהם, שאין כותבים מגילה לתינוק להתלמד, ודאי ופשוט שתשתכח תורה מישראל. ... ואם לא שחושש אני, הייתי יכול לומר, ואני אעיד בגודלי, שאם היה הוא כאן, בזה הדור, היה הוא בעצמו כותב על פי דעת זו, ומחלק ברבים לכל בני ישראל, תורה שבכתב פרשיות פרשיות ומשווה להם כתורה ... אלא אני הפחות שבערכים, מדברים שאין להם שיעור, להיותי נערך עם גדולים, חס ושלום, לדבר כנגד מלכים ולא אבוש.

ואחר כך ישיב אותם על אדמתם בגאולה האחרונה, העתידה להיות במהרה בימיו אמן, בכל עוז ותעצומות לעד, אחר העינוי והנקמה, יחזירנו למוטב בתשובה ומעשים טובים, כמאמרם זיכרונם לברכה: שכל הקיצים כלו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים.
ואז מחזירים ומקרבים צדק למשפט, וזהו הצדק מתאזן ממשפט ומתבשם, ולא מהצד האחר, ונעשה הצדק צדקה בתוספת אות הא, ויהיה השפע יורד ברחמים גדולים, ויהיו נפדים עיר ויושביה, ציון נפדית במשפט, והשבויים אשר מעלת הפדיון של שבויים גדולה ממעלת מדרגת הצדקה בכמה מעלות כאשר אבארם בהמשך במקומם, נפדים בכח הצדק אשר יתהפך מדין לרחמים ונעשה צדקה רחמים גדולים, בסוד 'וברחמים גדולים אקבצם', באבירות לב וכח עצום בישראל.

'עשרתן ערבתן הדליקו את הנר' - רוצה לומר: עשה מצוות צדקה ונותן אותה מיד, לא תאחר אותה, והיינו: 'עשרתן' - עשר תן. וכמו כן 'ערבתן' - כשתיתן, תן בפנים צהובות ודברים ערבים, לא בדבר מגונה בפנים זועפות עד שהעני מתבייש, והיינו: 'ערבתן' - ערב תן.

'בורא ניב שפתים שלום שלום' - רוצה לומר הצדיקים אשר מדברים בשפתיים שלהם בדברי תורה לשמה בענווה, ונוחים זה לזה, אפילו שמקודם היו במחלוקת בטעמים, ומן הראוי שיהיו חלוקים בדעות, אפילו כך, בסוף לימודם נוטה דעת שניהם לצד האמת. ואפילו מי שהוא רחוק בדעתו משכנגדו, חוזר ומודה לחברו, כמו שאמר: 'שלום שלום' בטעם מפסיק, שטעמים שלהם חלוקים, אפילו כך: 'שלום שלום לרחוק' בטעמו 'ולקרוב' בטעמו, מודים זה לזה.