מקצת שבחו

'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו' - עיקר קניין היראה, אף שהוא במקום שבני עליה מועטים, כמו דוד הנביא, צריך להשכיל לילך תמיד אצל יראי ה', וכל שכן שמזה ילמד האדם תמיד לדבק ביראי ה', כי בזה הוא הדרך לקנות מצווה זו, לירא מה' תמיד. על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שצריך לדבוק בתלמיד חכם, כדי שעל יד זה יתקע יראתו בליבו ועל פניו, לבלתי יחטוא'.
ומזה ילמוד האדם ברוצה להחזיק במעוז מצווה זו, ללמוד תמיד ספרי המוסר, ובפרט בתחילת 'ספר הרוקח', וספר 'ראשית חוכמה' וספר 'חמדת הימים', שכולם הם מושכים לב החוטא לשוב בתשובה שלימה, ולהיות יראת ה' על פניו לבלתי יחטא. והוא ברור שמתוך מה שאנו רואים, שבדיבוק בתלמידי חכמים ויראי ה', לומד האדם ליראה את ה' הנכבד, כל שכן שיתחזק בלומדו בספרי המוסר, שהם מדריכים האדם ליראתו יתברך שמו והדרו.

עיקר היראה היא היראה אמיתית בלי שנירא מחמת העונש, שהרי אמרו בקידושין: 'הוקש כבוד ומורא אב ואם, לכבוד ומורא המקום, שכתוב 'איש אמו ואביו תיראו' וכתוב 'את ה' א-להיך תירא'. ...
והרי במורא אב ואם, אי אפשר שנאמר, שיהיה ירא האדם מחמת עונש, שלא יכהו אביו או אמו, שמלבד שלא ניתן לאמור זאת, ועוד הרי הקדמת האם במוראה לאב, אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שדרך האדם שאינו ירא מאמו, שמשדלתו בדברים ואינה מכהו כאביו, לכך הקדימה הכתוב. ...
שירא מהם משום כבודם, שהם הולידוהו וטרחו עמו וזנוהו, שאף שעכשיו אי אפשר שייטלו ממנו מה שעשו עמו, וגם עכשיו אין צריך להם, אפילו כך חייב לירא מהם, וזו היא יראה האמיתית, וכיוון שהוקש מורא אב ואם למורא המקום - ממנה שמורא המקום גם צריך שתהיה יראה אמיתית.

'לא תשנא אחיך בלבבך' - שונא ישראל גם כשחטא ישראל הוא. דעת רבינו המחבר שאף על פי שאמרו מותר לשנאותו, אינה שנאה בלב אלא הנראה לעין, אבל בלבו צריך לאהבו.

גזר דין של יחיד אינו נקרע על ידי תשובה, כיוון שהתשובה אינה כי אם מידת חסד ורחמים, ושם במסכת סנהדרין קיים לנו שאין מרחמים בדין. ונקראת התשובה שוחד, שלפי האמת, אין שם כי אם שוחד דברים שמפייס ומרצה וקדוש ברוך הוא ברחמיו מקבלו. ...
מזה הטעם, גזר דין של ציבור נקרע, כי הציבור יש כוח בידם לעורר רחמים פשוטים וגדולים, ולהוציא עצמם מלדון לפני בית דין של מעלה, שידון אותם כביכול, בכבודו ובעצמו, על דרך שאמרו בזוהר חדש: שזו הייתה תפילת שלמה המלך, עליו השלום: 'לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל' - שכשם שישראל בכללותם מעוררים רחמים גדולים, שידון אותם הקדוש ברוך הוא עצמו, כן יהיה משפטו.

אם חייבות בברכת התורה אם לא - והנה השולחן ערוך אורח חיים כתב משום 'האגור', זיכרונו לברכה, שנשים מברכות ברכת התורה, עיין שם.
והרב הגדול, עטרת ראשינו, מנביאים ראשונים, מרן אבא, ישמרהו צורו ויחיהו, בספר 'חקרי לב' אורח חיים שם, עמד על זה, והעלה שאין להם על מה שיסמוכו לברך ברכת התורה. ואני לגבי אבא כחומץ לגבי יין, שועל בן ארי, וידעתי מיעוט ערכי פחות שבערכין ותולעה 'ולא תענה על רב' נאמר, ואל באתי אלא להחזיק המוחזק, שהחזיקו בנות ישראל לברך ברכת התורה, וצריך לחוש לכבודן, המתעטרות בעטרת התורה, לבקש מהן מנוח, שאפשר ליישב מנהג בנות ישראל. ...
אף למי שכתב שכיוון שאסור לכתחילה, אפילו כך, יש לומר שכיוון שמותרת בדיעבד, יפה תברך, שהרי לפי שתפלות רק לכתחילה, אם כן יפה תברך, שכבר למדה ללמוד ובאת לברך, הרי עתה רשות היא ולא איסור, שעל האיסור שעבר אביה ללמדה - עבר, ומכך יפה יכולה לכתחילה לעסוק בתורה שבכתב ויכולה לברך. ולפי זה יש לומר, שאף אם נתפוס כמו מי שסבר, שאינן מברכות במצוות עשה שהזמן גרמא, בברכת התורה, יש לומר שתברך, כיוון שכבר יודעת ללמוד תורה, ואין איסור ללמוד, שאינו נחשב תפלות, ואם כן הרי עוסקות בתורה ויכולות לברך.

'אמר לו הקב"ה לדוד: 'כי טוב יום בחצרך' - טוב לי יום, שאתה יושב ועוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב.' - שעל ידי עסק התורה יש יחוד לקדוש ברוך הוא ושכינתו, ועדיף מבית מקדש, שבית מקדש, אם אין ישראל עושים רצונו של מקום, אין השכינה שורה בו, ועל תנאי היא. ...
מה שאין כן צדיק, אחד יושב ועוסק בתורה, הוא משרה שכינתו, וגורם יחוד אף על פי שאין ישראל עושים רצונו של מקום. ... ואולם נראה לי שכל בחינה זו, היינו דווקא בתלמיד חכם, צדיק, ועוסק בתורה בארץ ישראל. ... וזה נראה לי להמתיק סוד מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'טוב לי יום שאתה עוסק בתורה לפני' - שידוע שבירושלים נקרא לפני ה', ששם כתוב בקדשים קלים: 'ואכלת לפני ה'', וזהו שאמר: 'ועוסק בתורה לפני'.