מקצת שבחו

'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל' - ידוע מאמרם זיכרונם לברכה שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, ואם כן צריכים הם בית כנסיות ובתי מדרשות כי הם נקראים 'מקדש מעט', והם דוגמא לבית המקדש, שהיה משכן שכינה. עתה בתי כנסיות הם מקום מזומן להשראת שכינה, וזהו הטעם שברכה זו בפרט יצתה מפיו יתברך, כדי להתקיים אף בזמן שהם אינם עושים רצונו של מקום, וגלו מארצם. וזה יהיה להם תמורת המקדש, זאת אומרת: 'ויהפוך ה' א-לוהיך לך את הקללה לברכה', והטעם - 'כי אהבך ה' א-לוהיך' - להשרות שכינתו בקרבך. ומוכרח שיהיה לכם מקדש מעט מקום להשראת שכינה. ומטעם זה באו דבריו בכפילות, ואמר: 'מה טובו אהליך יעקב משכנותייך ישראל', פירוש - שברכה זו נתקיימה בין בהיותכם עושים רצונו של מקום, בין אינכם עושים.

מצווה שיש בה חלק השמיים וחלק הבריות, בזה הותר לעשותה על מנת לקבל פרס. ובכזה מדבר המקרא: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', ושני דברים הללו יש בהם: חלק הבריות - הצדקה שמהנה לבני אדם; והמשפט - גם כן לעשות שלום בין איש ובין אחיו, ולהציל עשוק מעושקו. ...
וכמו שכתוב, וזה לי פשט הפסוק: 'צדק צדק תרדוף למען תחיה', וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'צדק צדק' - אחד לדין ואחד לפשרה', וזה מותר על מנת לקבל פרס, וזה אומרו: 'תרדוף למען תחיה'.

'אשרי האיש אשר לא הלך ... כי אם בתורת ה' חפצו ... לא כן הרשעים' - שמה חידש לנו בזה? ועוד מאמר: 'לא כן הרשעים' שמהיכן תבוא לטעות בזה עד שהצטרך לומר: 'לא כן'? ...
ולפי ההקדמה הנזכרת, הכוונה לומר: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים', ומי גרם לו זה? 'ובדרך חטאים לא עמד כי אם בתורת ה' חפצו' - שאם לפעמים הוצרך לעמוד או לילך בדרך חטאים, הוא מהרהר בדברי תורה, ומתוך כך ניצול מלכת בעצתם. 'לא כן הרשעים' - אינם עוסקים ומהרהרים בדברי תורה, על כן תמיד נכשלים.

הדין הוא שמצווה לעלות ולבטל מצוות כבוד אב ואם. ... וזהו שאמר לו השם יתברך: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך' – פירוש: אף שאתה צריך לעזוב בית אביך וליבטל מכבוד אב ואם, מכל מקום, במקום מצווה רבה כזו, אני פוטרך מכבוד אב ואם. ואף שמצווה אחרת, אין לבטל כבוד אב ואם כדי לעשות מצווה אחרת.
ואפשר שזה כוונו רבותינו זיכרונם לברכה כמאמר שהקדמנו וזה לשונו: 'לך אני פוטר' - פירוש: לך שאתה הולך לארץ אני פוטר, ואין אני פוטר לאחר. פירוש: אפילו במקום מצווה שאם לא כן מה בא להשמיע לנו?! - שלא יפטור לאחר אם הוא שלא במקום מצווה, פשוט הוא. ... אם כבר התחיל לעסוק בכבוד אב ואם, שכלל גדול בידינו העוסק במצווה פטור מן המצווה. ומסתם דברי רבותינו זיכרונם לברכה משמע אפילו המצווה האחרת היא גדולה מזו - אם כבר התחיל לא יפסיק.

'הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו' - כי כיוון שגבר עלינו חסדו, אפילו התמצית שיונקים יהיה רב וגדול. ... אפשר שלזה נתכוון במזמור: 'א-לוהים יחננו ויברכנו ... יודוך עמים א-לוהים', כיוון שקשה למה כפל פסוק 'יודוך עמים' שתי פעמים? טעם האמור יובן, שבא לומר שכל באי עולם חייבים להודות ולהלל לא צריך לומר: אנחנו, אלא גם הגויים.
ומה שאמר הכתוב, בין בזמן שהיה בית המקדש קיים בין בזה הזמן: 'א-לוהים יחננו ויברכנו', אימתי? בזמן ש'יאר פניו אתנו' - שהוא זמן הבית, שהשפע שלו והארת פניו היתה אתנו. וזהו: 'לדעת בארץ דרכך' - ואז אפילו לאומות העולם טוב להם: 'בכל גוים ישועתך'.
'יודוך עמים' - גם בזמן הזה, 'שישמחו וירננו לאומים ...'לאומים בארץ תנחם סלה' - שהם יושבים בארץ ויונקים כל השפע. 'יודוך עמים א-לוהים' - שבין כך ובין כך הם צריכים להודות ולהלל, אבל לפי האמת בזמן שהיה השפע יורד לנו היה טוב להם יותר. וכמו שכתוב וזהו: 'ארץ נתנה יבולה', אימתי? בזמן ש'יברכנו א-לוהים א-לוהינו' וכמו שכתבנו.
וזה לי פירוש מאמר דוד המלך עליו השלום: 'בשוב ה' את שיבת ציון ... הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו' - פירוש: אז יודו הגויים מריבוי השפע אשר יהיה בימים ההם, שהתמצית שלו עדיף להם מכל השפע אשר יש להם עתה. זה אומרו: 'הגדיל ה' לעשות עם אלה' - לא זו אף זו גם 'עמנו הגדיל' - שהיה לנו השפע כולו, ועתה אנו יונקים מהתמצית, ועם כל זה הגדיל לעשות עמנו.

'עתידים כל בתי כנסיות ובתי מדרשות ליקבע בארץ ישראל' - ואם כן מאחר שסופן ליקבע בארץ ישראל, אם כן הם חשובים כארץ ישראל ממש. ... וזה אומרו: 'מה טובו אהליך' - שהם בתי כנסיות, שהם כאהל עראי בזמן שנקרא 'יעקב', ומועילים כאילו הם בארץ. והטעם כי הם עצמם עתידים להיקבע בארץ, ולהיות 'משכנותייך ישראל', בזמן שתשבו על אדמתכם, ותהיו נקראים בשם ישראל.