חכם אברהם סתהון


מקצת שבחו

חכם אברהם סתהון נולד לאמו ולאביו חכם שלמה בארם צובא, היא חלב שבסוריה. 
משפחת סתהון היתה משפחת חכמים ידועה בארם צובה. חכם אברהם סתהון התפרנס ממסחר.
חכם אברהם סתהון נפטר ביום י' כסלו תקע"ו (1815), ונקבר בארם צובה. 
חיבורו שנמצא בידינו הוא 'מלל לאברהם', המלקט דרושים שחיבר לשבתות השנה ולמועדים מיוחדים. חיבורים אחרים שלו הם 'לשונות בחרדל' ו'דלי בפסקייא', שאבדו לנו.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאין שלום לרשעים, שכל אחד נתפס בעוון עצמו.
'אין שלום אמר ה' לרשעים - מכאן שהקדוש ברוך הוא אוהב את הרשעים' - ומאמר זה הוא מן המתמיהים והוא פלאי. ... כשישראל באגודה אחת ויש שלום ביניהם, אז 'וכשלו איש באחיו' - שכל אחד נתפס בעוון אחיו, ודייק מילת 'אחיו' - רוצה לומר: כשהם באהבה ואחווה. אכן כשאין שלום ביניהם, אזי יוצאים מדין 'וכשלו איש באחיו' וכל אחד נתפס בעוון עצמו. ...
ובזה יבוא המאמר על נכון: 'אין שלום אמר ה' לרשעים' - שהקדוש ברוך הוא קילל את הרשעים, שלא יהיה שלום ביניהם, אלא תמיד יחד כולם קנאה ותחרות ביניהם, ובזה יוצאים מתורת 'וכשלו איש באחיו' וכאמור שכל אחד נתפס בעוון עצמו דווקא, אם כן מכאן שהברוך הוא אוהב את הרשעים.
מלל לאברהם, דרוש כ"ז לשבת תשובה, עמ' 287-286, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שכופים אותו לזון אחיו, הגם שאינו עמו והוא בעיר אחרת.
'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' א-להיך נתן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון' - והנה לפי דעת חכמי מצרים יש לפרש הכתובים הנאמרים, הם המדברים: 'כי יהיה בך אביון' – דהיינו: הקטון שבאחיך כמו אחד העם; 'באחד שעריך' - דהיינו: בעיר אחרת מן העיירות בארצך, שבתחילה היה בארצך והייתם שניכם בעיר אחת; 'לא תאמץ את לבבך' - לומר כיוון שאינו בעיר עמי אלא הוא עכשיו בעיר אחרת, איך יעלה על הדעת לפסוק לו מה שצריך לו באותה העיר?! אלא 'לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'. ...
זה שאמר: 'ולא תקפוץ את ידך מאחיך' - כיוון שהוא אחיך מאביך, שכופים אותך לזון אותו כמו שעשו חכמי מצרים, כיוון שהוא אביון ותאב לכל דבר, לזה: 'כי פתוח תפתח את ידך לו'. ואמר פתיחות הרבה, לומר שלאו דווקא שתיתן לו לעת עתה בכדי שיתפרנס, אלא 'תפתח את ידך' ותן לו בשופע וכמו שעשו חכמי מצרים שהוציאו מנכסי שמעון אלף זהובים בבת אחת, באומרו: 'העבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו' - דהיינו: לפסוק לו כפי כל הצריך לו.
מלל לאברהם, דרוש ל"א למעלת הצדקה, עמ' 343 הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאין יכול למור אנוס הייתי, שחייב לשמוע דברי אביו.
'כיוון שעמדו ישראל על הר סיני' - רוצה לומר: שמתחילה הם היו תחת ההר, שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, עד שקיבלו עליהם לקבל את התורה. אכן כיוון שיצאו מתחת ההר ועמדו על ההר כדי לקבל את התורה מרצונם, אז ויאמר ה': 'תנו לכם ערבים' - רוצה לומר: תנו לכם ערבים שאתם מקבלים את התורה ברצונם הטוב והגמור, ולא תטענו שאנוסים אתם בכפיית ההר. ...
אז אמרו ישראל: 'בנינו ערבים לנו' - רוצה לומר: שמצד בנינו יוצאה הערבות, שלא נוכל לטעון טענת אונס. דהיינו: אפילו אם אחרים אונסים את בנינו על פינו, ואומרים להם תסתרו דברי אביכם, מחויבים הם בדבר ההוא, משום מצווה לשמוע דברי אביו הבשר ודם, ואין יכול לומר אנוס הייתי. אנו מכל שכן וקל וחומר כי אתה אבינו, היושב בשמים, בוודאי הגמור אין לנו טענת אונס. אז אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'הרי הם ערבים טובים'. רוצה לומר שטענתכם שמצד בניכם היא כמו ערבות טובה, זהו שכתוב: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', ומילת 'מפי' במקרא זה היא כמו 'על פי', דהיינו על פי טענת שמצד העוללים והיונקים יסדת עוז דהיינו התורה.
מלל לאברהם, דרוש י"ח למתן תורה, עמ' 179, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שלא חטאו במכירת יוסף, שהכל סיבה לברוא המשיח.
'ויהי בעת ההיא בטרם תחיל ילדה' - קודם שלא נולד משעבד הראשון, נולד גואל האחרון. רוצה לומר: תדע לך שסמיכות פרשת 'ויהי בעת ההיא' (מעשה תמר) ל'והמדנים מכרו אותו אל מצרים' (מכירת יוסף) הוא להודיעך, שמכירת יוסף היא לא משום שיש לשבטים דין בני נח ונידון על שם סופו, אלא שדין ישראל יש להם, וכל גלגול זה הוא נעשה כדי שמכירת יוסף יורידו אחיו מגדולתו עד שנתגלגל הדבר ונולד פרץ שממנו משיח צדקנו. ...
ולמה מיהר גדול אדוננו ה' שמו לברוא גואל אחרון קודם זמן השעבוד הרבה? אלא וודאי להורות ולהודיע מסמיכות מעשה תמר למכירת יוסף שהכל הוא סיבה לברוא את המשיח. ולא חטאו השבטים במכירת יוסף, ושדין ישראל יש להם וכאמור. שבזיווג יהודה לתמר השגיח ה' להוציא מלך המשיח.
מלל לאברהם, דרוש ט לפרשת וישב, עמ' 80, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שעוסקים בתורה אין עליהם טענת האומות.
'חביבים ישראל שסיבבם הקדוש ברוך הוא במצוות: תפילין בראשיהם, ותפילין בזרועותיהם, וציצית בבִגדיהם, ומזוזה בפתחיהם' - צריך להבין מדוע תלה חיבתם של ישראל גבי הקדוש ברוך הוא דווקא בהנחת תפילין. והלא כמה מעלות טובות למקום עלינו, שהרבה לנו תורה ומצוות, ומכללם מצוות גדולות: מצוות מילה, מצוות שבת, וכיוצא הן רבים עתה.
כפי האמור יתפרש יפה. והוא, שמה שישראל אוכלים ונהנים בעולם הזה, ואינם מתייראים מטענת האומות, שכבר יעקב ועשו חלקו העולמות ואם כן אין לעמו ישראל חלק בעולם הזה. אכן, ממה שהם עוסקים בתורה בכל שעה ובכל עת הוא להם כמציל מגאותו של ים שהוא שלו. אכן זה מתיישב בשעה שהם עוסקים בתורה. אבל כשאינם פנויים לעסק התורה, חוזרת לה עליהם טענת האומות.
מלל לאברהם, דרוש י"ז למעלת התפילין, עמ' 160, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)