מקצת שבחו

חיבת עין ימיני, מאד התרחק מהאהבה לניצוח, כי זו מידה מגונה, שנואה לפני המקום, גם מבני אדם הנכבדים. וזה אפילו בענייני העולם, לא כל שכן, וקל וחומר הדברים העסק התורה הקדושה. והלומד לקנטר או להתייהר, עונשו גדול, הרחמן יצילנו, מלבד שהוא מאבד טובה הרבה, שאינו מקבל שכר. ומי פתי וחסר לב אשר יעבוד אל המלך בכל כוחו, ובעת קיבול השכר יבעוט, ונמצא איבד זמנו ויגע לריק?! הרחמן יצילנו מזה הדעת. וכבר הזהרתיך על דבר זה כמה פעמים, בטחתי יכנסו דברי באזנך. הווי מקבל האמת ממי שאמרו, ואם הוא קטן ממך, אל תחשוב כי בזה תקל בעיניו, אלא אדרבא: תייקר נפשך בעיניו, כי זהו שבחו של אדם. ואין צריך לומר אם הוא גדול ממך, כי בוודאי רוב שנים יודיעו חוכמה ודעת. ובזה תהיה חביב אהוב ונחמד מעלה ומטה.

'והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון' - שבא הרמז להודיע לבני האדם, שאם נדבו לבו לעשות איזה מצווה של גמילות חסדים, כגון לגבות איזה צדקה, או לעשות איזה טובה לחברו, ונדמה לו שיוכל לעשות אותה המצווה בחצי יום או יום אחד, וכאשר התחיל בה, בעיניו ראה כי צריך טירחא רבה וזמן רב, וצריך לכתת רגליו כמה פעמים עד שיבוא הדבר לידי גמר, אל יקוץ מזה האיש הישראלי, כי אדרבה: זו טובה היא לו, כי מלבד השכר שמקבל על מעשה המצווה עוד מקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה שהוא הולך לצורך המצווה ההיא. ...
וזה שאמר: 'והודעת להם את הדרך ילכו בה' - מקבלים עליה שכר, וגם: 'את המעשה אשר יעשון' - הוא מעשה המצווה. ויש להם שכר מיוחד על הפסיעות לבד ועל המצווה לבד.

לפרקים, קבע עתים ללמוד הגדות רבותינו זיכרונם לברכה המקובצות ב'עין יעקב'. ולא תלמוד באותו הקצר, קטן הכמות, אשר אין בו שום פירוש, אך תלמוד באותם הגדולים, המאירים את העיניים בפירושיהם. ובכלל, קבע עתים ללמוד מעט דרש המתוקים מדבש ונופת צפים, המושכים לבו של אדם כאילו מטייל ממש בפרדס. והמניעה מזה הנה הוא חסרון גדול אל אשר בשם חכם יכונה.
תן חלק גם לתנ"ך עם פירוש רש"י, זכרונו לברכה, כי הוא עיקר הכל, תל שהכל פונה אליו. ובזה גם עם לימוד ההגדות תתלמד מלאכת המליצה, לדבר צחות בארש נינוחות. ומאד צר לי בראותי מכתבך שאתה מדבר בלעגי שפה ולשון מעורבב, ולפעמים מצורף עם רוע הכתיבה, וזה חסרון נגלה בחיק האיש השלם. אבל ההתמדה בלימוד התנ"ך והגדות רבותינו זיכרונם לברכה בטיב ההתבוננות והבטה יגיעוך אל זה השלימות. פקח עיניך להישיר הכתיבה ולנאותה. הלא ידעת כמה נצטערתי עליך על דבר זה. כי באמת הוא שלימות גדול אל האדם. עם צירוף המליצה הנזכרת לעיל, יתקרב האדם אל הרחוקים על-ידי איגרת, כי ליופי הכתב והלשון יאהבוהו וישבחוהו. ולמה זה בני על-ידי העצלות תהיה חסר טובה גדולה אשר אין ערוך אליה?!

אור עיני. מאד-מאד היזהר בכבוד אמך. הלא ידעת כמה ציערת אותי לימים שעברו על הדבר הזה. ובפרק נסיעתי זכור תזכור כמה אזהרות הזהרתיך בצו לצו ונתת לי דיבור שכה תעשה. היזהר והישמר שיהא הין שלך צדק. דע והבן כי אף על פי שהיא אינה אמך בפטר רחם, מכל מקום היא עשתה עמך יותר מאם, באהבתה אותך, אהבה עצמית, יותר מבניה, וחלילה לך מלהיות כפוי טובה. זכור מאמרם, זיכרונם לברכה: כל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של מקום. וזה מלבד החיוב המוטל עליך מפאת כבוד אב ואם.
על כן אנכי מצווך: היזהר והישמר מלהכעיסה חלילה. וכל מה שאתה מוסיף בכבודה, מעלה אני עליך כאילו עשיתני. זהו כבודי, זהו מוראי, זהו רצון אבינו שבשמים. ואתה ידעת שתהילות לא-ל יתברך היא ברת לבב, אבל לפעמים יש לה איזה כעס צריך לסבול אותו הרגע, שלא להשיב לה תשובות בניצוחים וויכוחים, ואחר כך היא מאליה ומעצמה תתחרט, ואינה נוקמת ונוטרת שנאה בלב. 'חובי כמעט רגע, עד יעבור זעם'. ובעיניך ראית איך אני בעצמי הייתי מתנהג עמה בשעת כעסה: הייתי שותק ואהי כמחריש, ובזמן מועט היתה חוזרת בה. גם אתה כה תעשה. ועל הכל צריך לדבר על לבה בדברי נחת ופיוס והיא תעשה כל חפציכם, רק שיהיה בנחת ובאהבה ולא בדרך קנטור וכעס. ...
ואמנם מה שאיני כותב לאמך הוא על כמה סיבות אמתיות: א' - שכבר אמרנו שהנשים דעתן קלות, ואשרי המדבר על אזן שומעת. אבל הידיד כמוך, אשר חננו ה' חכמה ודעת יכול להבין אמיתות דברים, והדעת גובר על הטבע. ב' - כי היא, לפי דעתה, שהיא אמך, ושאתה בנה, רחוק מאד שיכנסו הדברים באזנה, כי רחוק הדבר שהבן יבעוט באמו. אבל אתה הנחמד, כשתתבונן, היטיב ותכיר ערכה שעשתה עמך, כמו אם מדבריה. ג' - שיה אינה יודעת לא לכתוב ולא ללמוד, כי נשים שלנו חצובות הן מעצי היער, ומה אני יכול לכתוב על ידי אחרים, בוודאי תתבייש ותצטער במאוד מאוד.