מקצת שבחו

'השתא הכא, לשנה הבא בארעא שישראל' - כתב מורי זקני בפירוש כתב ידו, זיכרונו לחיי העולם הבא, שמנהג ישראל תורה היא, שנהגו כשאומרים: 'השתא' - להגביה הקערה ומסבבין אותה על האנשים והנשים והטף גדולים וקטנים, וכל זה חיבוב המצווה, ומרמזים שיגנו עלינו מצוות. ואפשר שירמוז על ענני כבוד, שהיו מסבבין על יוצאי מצרים מד' צדדים ומלמעלה ומלמטה. אפשר גם שירמוז על גלגל שחוזר בעולם, לכן עושים זה כשאומרים: 'השתא הכא' - כלומר שיחזיר הקדוש ברוך הוא עלינו לטובה ויהיה 'השתא הכא, לשנה הבאה בארץ ישראל', עד כאן לשונו זכותו יגן עלינו אמן.
והחיי"ל, זיכרונו לברכה, כתב שמנהג מר אביו זיכרונו לברכה להגביה הקערה כשמגיע ל'מה נשתנה' ולסבבה על ראש כל אחד ואחד מבני ביתו עד גמר כל הפסקה וכך הוא נוהג אחריו, יען שהקערה בכללותה הם רמזים ליו"ד ספירות משפע קדושה וברכה מי' ספירות כסדר הזה עיין שם. ולפי זה מה המתוק לחיכי הרמז הרומז על הארש אשר רמז הרב הנזכר על פסוק: 'ואסובבה את מזבחך ה' - שמילת מזבח"ך: מצה, מרור, זרוע, ביצה, חזרת, חרוסת, כרפס - שהם הדברים בתוך הקערה עיין שם.
ועל פי האמור בא הרמז למה שמגביהים הקערה עם הדברים אשר באו אל קרבנה: 'עלה בכבש ופנה לסובב' - ברכות לראש משפע קדושת י' ספירות וזוהי 'ואסובבה את מזבחך' - דווקא, שמסבב הדברים הרמוזים במזבחך, כי זאת מורה על הפעול כידוע וקיים לנו.

על פי מה שאמר 'נפש חיים', זיכרונו לברכה, 'פירוש שלמה': לא זכו בימי שאול לבניין הבית משום לשון הרע, עיין שם. וזהו: 'היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים' - ורק צריך להיזהר מלשון הרע, לזה סמוך ונראה רוח הקודש אומרת: 'למנצח משכיל לדוד בבוא דואג האדומי ויגד לשאול' - ישכיל את העם להיזהר מלשון הרע.

'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים' - עם מה שכתב הרד"א, שבמצרים לא היו נותנים להם, אלא מצה, לפי שהיא קשת העיכול ויספיק להם מעט עיין שם. והיא הוראה שהיו המצריים צרי עין. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, שמות דף ג', עיין שם.
והנה האיש הישראלי כי חפץ חסד הוא, ופתחו פתוח לרווחה, והקול נשמע וארשת שפתיו בחוץ חרוכה: 'כל דכפין ייתי וייכול' ועין רואה על שולחנו לחם מצה לא חמץ. פן ואולי יחשוב העני, שכל זה מצד צרות העין, שיש בו על בני ביתו, אוכלי שולחנו, וכל שכן וקל וחומר, למי שאינם מבני הבית, ומי הוא פתי יסור שמה. וכל האוכל מצרי העין עובר בב' לאווין: אל תלחם ואל תתאו.
אשר על כן יקדים אדם בראש, יישא משלו ויאמר: 'הא לחמא עניא' - כלומר זאת לדעת שנתינת לחם מצה על השולחן לא משום צרות עין שיש בי, חס וחלילה, אך ורק אני עושה זה דוגמא וזכר למה שאכלו אבותינו בארץ מצרים, אולם לגבי דידי 'כל דיכפין יתיי וייכול' - בשמחה ובטוב לבב, 'וכל דצריך'. ויתכן כי על כן באו ב' לשונות: 'כל דכפין ו'כל דצריך' הם כנגד ב' לאווין הנזכרים בצרי העין. ובשכר זאת 'השתא הכא לשנה הבאה בארץ ישראל' - שגדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה.

על ידי עסק התורה ישראל נגאלים וזהו: 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים' אזי 'ושבתי בשלום אל בית אבי' - זה בית המקדש, שתשוב העטרה ליושנה בבוא הימים.

מתקנת הקדמונים זיכרונם לברכה, לקרות בכך ערב שבת קודש שיר השירים ... אפשר שטעמו שעיקר שיר השירים על יציאת מצרים גאולה א', ואם ישראל שומרים שתי שבתות מיד נגאלים, ויציאת מצרים היא התחלה לגאולה העתידית בבוא הימים, ולכן אומרים אותו בשבת שכאשר נזכה לשמור השבת נגאלים ואז ישיר ישראל, ונהגו העולם לקרוא שיר השירים בחג המצות מפני שהוא מדבר בגאולת מצרים תחילת שעבודן של ישראל וגאולתן ראשונה, שנאמר 'לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי' .

'בקראי ענני א-לוהי צדקי' - ראשי תיבות: אצבע ... שאם הקדוש ברוך הוא יענה את ישראל בעת קראם אליו, אז ידעו כל האומות כי 'אצבע אלו-הים היא', כמו שהודו בזה חרטומי מצרים, וכן בימי אליהו שענו כולם ואמרו ה' הוא האלוהים.