מקצת שבחו
חכם יעקב ברוך הכהן טראב נולד לאמו מרת רבקה ולאביו חכם עזרא אליהו הכהן טראב מסלתון, בדמשק.
אביו, שהיה ידוע בכינוי כ'חכם עזור', היה אב בית הדין של דמשק, עלה עם משפחתו לארץ בשנת תש"ט (1949). באותם ימים, נכדו התינוק, רפאל, בנה של בתו אג'יני משען, נעלם בבית החולים דונולו ביפו, ועקבותיו אינם ידועים עד היום. בכל אופן, הם התיישבו בעיר תל-אביב, וחכם עזור שימש כרב שכונת התקווה בתל אביב.
חכם יעקב ברוך הכהן טראב נשא לאישה את מרת שמחה בת החכם עמרם אזולאי.
בשנת תשכ"ב (1962) נפטר אביו, וחכם יעקב ברוך הכהן טראב נתמנה אחריו כרבה של שכונת התקווה, תפקיד, בו שימש כשלושים שנה עד יום פטירתו. הוא הקים את ישיבת 'רבנו יוסף חיים' ועמד בראשה. היה ידוע במסירותו לקהילתו ולתלמידיו. היה הולך מביתו לישיבה, למרות שהמרחק הוא מרחק נסיעה כדי לראות ולפגוש את אנשי שכונתו בדרכו. עת שימש כמוהל, לא רק שלא ביקש שכר, אלא היה מביא כיבוד בעצמו לכבוד המשפחות.
חכם יעקב ברוך הכהן טראב נפטר בייסורים, לאחר מחלה קשה, ביום א' טבת תשנ"ג (1993)
לאחר מותו אוגדו דרשותיו וחידושיו מתוך כתב ידו והוצאו לאור בספר 'יעטה מורה'.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד אף על פי שמתבטל מתורה, מחויב להשתדל למען הזולת.
כתבו חכמי המוסר ששלמות האדם היא: מחציו ולמטה - איש, מחציו ולמעלה - מלאך. אם רוצה להיות מלאך שלם - זה רק למעלה, כי בעולם הזה צריכים להיות גם חצי איש כדי להרגיש את השני. ... וכשנתבונן בדבר נראה, שאדם יכול להיות מלא וגדוש בתורה, אם במידותיו, לא נראית השפעת התורה עליו, הרי הוא כ'נזם זהב באף חזיר', כי הוא רק מחציו ולמעלה מלאך, וחסר לו את 'מחציו ולמטה אדם' הוא מגרע גם 'בחציו ולמעלה'. ... שאדם צריך לדעת לא רק להיות חצי מלאך, אלא גם חצי איש, וזהו לחפש כמה שיותר לעזור לזולת, כמו שמצינו בכתובות: 'אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכב עליו, ועבד לרוץ לפניו.' אף על פי שבאותו זמן התבטל מתורה, ואותו עשיר הרגיל את עצמו לכך, מכל מקום האדם מחויב להשתדל למען הזולת ככל שיוכל, בלי שום חשבונות.
יעטה מורה א', עמ' צ', ירושלים, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהתפוח עיקר והדבש טפל, שמעשיו יהיו מרובים מחוכמתו.
מנהג ישראל לאכול בליל ראש השנה תפוח מטובל בדבש, ואומרים: שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, כי יש טוב ערב ומועיל, והחכם והצדיק בוחר בטוב באשר הוא טוב כידוע, אף על פי שאינו ערב לחכו, אמנם יותר טוב מזה, מי שעובד ה' אחר שנתקע אהבתו את ה' בליבו ובשכלו, אז יעבדנו במתיקות, כי 'מתוק האור לעיניים', ויהיה טוב וערב, והמועיל בא ממילא, כי 'סוף הכבוד לבוא', 'ונאמן הוא בעל מלאכתך', לכן מתפללים שיהיה שנה טובה ומתוקה, שנזכה לבינה והשכל, ונעשה חוב האמיתי במתיקות. ולכן מטבלים בדבש שזהו ראשי תיבות: דעה בינה שכל, שמרמז על המתיקות והתפוח על מעשים טובים, כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע' - שהיא שמיעת השכל וההבנה כי מעשיו יהיו מרובים וקודמים מחוכמתו. ועל כן התפוח עיקר והדבש טפל, כמו שנאמר שאין מברכין על הדבש, כך גם המעשים יהיו עיקר והחכמה טפילה, וגם יהיו קודמים לחוכמה, שלא ימתין לעשות עד שיבין כל המצוות, שאם כן יכלה רוב ימיו בלי תורה, חס וחלילה, אלא יהיו מעשיו קודמים.
יעטה מורה ד, עמ' נ"ט, ירושלים, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שקורא כל אחד לאור נרו ולא לאור אחד - זהו טעם הגלות.
'יש ליזהר שלא ישבו שלושה לאכול בסעודה המפסקת כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא כל אחד ישב לבדו ויברך לעצמו'. - וצריך לדעת מהו ההסבר להלכה זו, שלא ישבו ויזמנו. ויש עוד מנהג כשמגילת איכה נקראת בבית כנסת, השמש מחלק נרות וכל אחד קורא לאור הנר שבידו, וזכורני שבחוץ לארץ, הילדים היו מחכים, מתי השמש יחלק להם, ומצוי בספרים ישנים של קינות שיש טיפות שעווה עליהם. ...
וביארו חכמינו זיכרונם לברכה שהיסוד לטעם לאריכות הגלות בגלל יצר המחלוקת, וכל זמן שלא יהיו כאיש אחד בלב אחד - הגאולה לא תהיה, וזו הסיבה שכל אחד יושב לבד בסעודה המפסקת, להחדיר בנו את טעם הגלות, וזה משום שאנחנו לא באחדות, וקוראים כל אחד לאור נרו ולא לאור נר אחד. ...
ויותר מבואר עכשיו המנהגים שהמכנה המשותף שבהם הוא להיות בודד ונפרד, שזה הגלות: ללמוד לבד, לגדול לבד, לא לעזור לשני, והגאולה תתכן רק אם יהיה אחדות ... וקירוב המשיח יתכן רק על ידי שתכלה הפרטיות מן הלב, ונזכה להיות כאיש אחד בלב אחד.
יעטה מורה ד, עמ' קצ"ה- קצ"ט, ירושלים, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד חסרון השונה רק הלכות פסוקות, ואינו עושה פרי להוליד.
בימינו, כבר המציאו הפוסקים הראשונים והאחרונים, הלכות פסוקות, ואפילו אם יחיה האדם מאתיים שנים, יהיה לו די והותר, ללמוד כל חייו ההלכות הפסוקות, וירצה לומר: הנה אוכל לקיים בזה המצוות עשה של לימוד התורה, ולמה לי להתעמל להמציא דינים והלכות מעניינים דקים שבתורה שבכתב. ...
לזה באה התורה ואומרת: 'אם בחוקתי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה, שכוונת ה' יתברך דווקא להתעמל בתורה, ואחר היגיעה בה, ימצא עניינים נפלאים בכל פעם, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים דרושים וסודות, כל אחד לפי שורש נשמתו וחלקו, ונקרא בשביל זה כללות התורה. ...
וזה שאומר: 'אם בחוקתי תלכו' - שתעשו הליכות מחקיקות ורמזים שבתורה, כי בזה חפץ ה' יתברך, שתהיו עמלין בתורה, בעמל וביגיעה, להוליד כל פעם דברים חדשים, כי הגם שהאדם לומד הלכות פסוקות בכל זמן, ואינו עושה פרי להוליד, עדיין לא הגיע לתכלית המקווה.
יעטה מורה ב', עמ' שע"ה, ירושלים, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד בכל מעשה או מחשבה של האדם, יש בה חלק נשמה.
הקדוש ברוך שהוא חוקר כליות ולב, יש ביכולתו להבחין בהבחנה הדקה ביותר, ולהפריד בין המעשה הטוב, ולו הקטן ביותר, השקוע בים של מעשה רשעות. כיוון שכל אדם נברא עפר מן האדמה ומנשמה, שהיא חלק א-לוה ממעל, נמצא שבכל מעשה או מחשבה של האדם, יש בה גם חלק נצחי כמו הנשמה.
יעטה מורה ב', עמ' פ, ירושלים, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד לצאת מן הענן, להכניס את אלה שפלט אותם הענן.
'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים - על שרפו ידיהם מן התורה' - למרות שרק חלק קטן, רפו ידיהם מן התורה, אלה שפלט אותם הענן, מכל מקום יצא הקצף על כולם. וזהו שאמר לו משה ליהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק - צא מן הענן כדי להכניס את אלה שפלט אותם הענן, לאחד את בני ישראל שוב מכוח סוד הערבות, שכל אחד חייב לדאוג ש'לא ידח ממנו נדח'.
יעטה מורה ג', עמ' רי"ט – ר"כ, , ירושלים, תשס"ה (2005)
1993-0