מקצת שבחו

אשים דברתי אל חכמי זמני, איש איש למקומותם במושבותם, מרנן ורבנן אשר מהם שתיתי מיין ענב דליותם, ואכלתי מלחם תבואתם, ואורו עיני מאור תורתם, בטח שהחבור הזה להם הוא משתילי נטיעותם, כי הם חרשו וזרעו וגדלו מתבואתם, ובחריצותם, ואין מידי מאומה, ורק קצרתי דשתי וזריתי, ממה שגדלו הם, וחלף עבודתי, זאת נתנו הכל לידי מנדבותיהם, לא קרא שמי עליהם, ואשלמה תודות להם.

רגע אשוב אדבר אל הקורא בספרי, ומדבר בשתי לשונות ערבי ועברי, למען ימלא בו תועלת כל קורא, ואמנם מלבד ש'באלה נפרדו ללשונותם', עוד יפרדו זה מזה לפעמים גם בדבריהם ובשיחתם, כי לא ראי זה כראי זה, באיזה מקומות במוסר ומשלים שלפעמים יובא בזה מה שלא הובא בזה, ויובא בזה מה שלא הובא בזה, יען שאין מן הצורך להעתיק בערבי גם החידושים שלא יובנו להמון העם, ורק המוסר והמשלים, ולכן כדי לקשר העניין בערבי הוצרכתי לבוא בדברים אחרים, ולפעמים יושמע בכוונה שלא יובא בערבי ליוקר הדפוס, ולכן יש לו להקורא לקרוא שניים וימלא חסרון האחד מחבירו.

ראוי וחובה מוטלת על כל איש יהודי ללמוד תמיד בספרי המוסר, וטוב לו לשבר ליבו שעה ושעתיים מלאבד חלקו בעולם הנצחי. והגם שיראה אל הקורא בספרי המוסר, שמן הנמנע אצלן לקיים כל מה שכתוב בספר. אל ימנע מפני זה מללמוד במוסר, אלא יסכים בדעתו לקיים מה שביכולתו לקיים, ובמה שאין יכול, ישאר על מנהגו הראשון, ובדרך הזה מובטח הוא, שבמשך ימים מה יעזוב את כל דרכיו הרעים, יען שאחר שיורגל לעשות איזה מידה טובה, אזי אחריו יורגל עוד באחרת וכן על זה הדרך בעזיבת החטא, יעזוב לאט לאט, אחת לאחת, עד שיורגל בכל המידות הטובות, וזו היא הדרך הנכונה להתהלך בה, כל בעל תשובה, שיעזוב חטאותיו מעט מעט, ולא הכל בפעם אחת, כי כיוון שהורגל בהם, אי אפשר לעוזבם בפעם אחת כי אז ירבץ תחת משאו, ויחזור לסורו הרע.

יחוד האל ותורתו הקדושה - האמונה בהם מצויה, ביחוד בנו אנחנו עם בני ישראל, ואמנם נשים עין על מצב שתי אמונות אלו בזמננו זה. כי עין רואה שהאמונה ביחוד האל יתברך, היא חזקה בלב כל אנוש בלתי שום השתנות כלל ועיקר. והתברך שמו, לפי שכבר התפללו חכמינו זיכרונם לברכה על יצר של עבודה זרה וביטלוה, לא כן אמונת התורה מתחלקת אצל הכלל לשניים: יש שאינם מאמינים בעיקר התורה, שהיא מסורה לנו מאתו יתברך; יש שמודים ומאמנים בה דרך כלל, אך לא בכל פרטי מצוותיה. ולכן עוברים בשאט נפש על כמה מהמצוות, שלא יישרו בעיניהם כמו גילוח זקן בתער, שבועת שווא ושקר, הוצאה מרשות לרשות או העברה ברשות הרבים בשבת, וכיוצא בזה, העברות שהורגלו בהם, באומרם כי המצווה אשר היא מתנגדת אל השכל, ואין בה טעם מספיק, לא נאמין שהיא מכלל מצוות תורתנו הקדושה.
והנה המחלקה הראשונה, שאינה מאמינה בעיקר התורה היא תשובתה בצדה. כי הלא לאמונה זו ביחוד האל יתברך, אם תשאל אותם מאין להם אמונה זו, ולמה לא יכחשו בה. בלתי ספק שתהיה תשובתם בזה, שאמונתם היא מצד הקבלה מאבותיהם, איש מפי איש עד אברהם אבינו, עליו השלום. אבל לא מצד השכל, כי הלא יש כמה וכמה מחכמי האומות הקדמונים, שאינם מאמינים במציאות האל יתברך וסוברים שאין לעולם מנהיג, חס ושלום, ויש להם בזה כמה מיני סברות משכלם, ואם כן אחרי שבזמננו זה, אין בנמצא שום אדם מכחיש במציאות השם יתברך, שסומכים על הקבלה מאבותיהם עד אברהם אבינו עליו השלום כמו כך גם, יש להם להאמין בתורתנו הקדושה מצד, איש מפי איש, עד משה רבינו עליו השלום.

ואולם צריכים אנחנו לידע באמיתות, במה הנה זוכות אחרי שנודע כי נעדרים הן מכמה מצוות. ובאמת שבגמרא הפכו בזכותן ואמרו שיחלקו עם הגברים והבנים שלהם, בהיות שהן עזר ומסעד להם, לסגל מצוות ומעשים טובים, בהיות שמלאכת הבית מוטלת עליהם, והייתה הרווחה לאבות ובנים, ללמוד תורה בכל עת, אשר מעסקיהם יהיו פונים.
עוד יש ספק בידם לעשות, לתת צדקה לעני ולחזק ברכיים כושלות. כי הצדקה שקולה ככל המצוות, ואחרי שהיא שקולה כנגד כל המצוות, כל המקימה כאילו קיים תרי"ג מצוות בפעולה.

ע"י האחדות והשלום והצדקה אנו נגאלים, והמידות האלה, אי אפשר לבוא להם, רק כשיהיו כל ישראל ענווים, ונפשם 'כעפר לכל תהיה', כי האיש אשר הוא מחשיב את עצמו, ותיישר נפשו בעיניו, אינו יכול להעביר על מידותיו, ותמיד יהיה בקנאה ושנאה עם הכל, אפילו עם אחיו ואחיותיו.
וגם אינו יכול לתת צדקה, ולרחם על הבריות העניים והיתומים, כי הגאה מטבעו חומד תמיד, להיות רם על רמים, ומטעם זה חומד הרבה הממון כדי שיכבדוהו ההמון, ומשתדל להיות כספו בכיסו טמון, ולא יוכל לתת ממנו לעני ואביון, כי ירא פן יהיה בו חסרון, ויבוא ליד בזיון. כי אוהבי עשיר רבים, וכפי רבות ממונו ירבו לו מכבדים, ולכן הוא ירא וחרד על כספו שלא לתתו לעניים. ... נמצא שמידת הענווה גורמת שיהיו ישראל באחדות ושלום ובעלי צדקה, וממילא הקדוש ברוך הוא יקרב לנו קץ הגאולה.