חכם יעקב משה מזרחי


מקצת שבחו

חכם יעקב משה מזרחי נולד לאמו מרת אסתר צייה ולאביו חכם משה בשנת תרמ"ח (1888) בביירות שבלבנון.
בשנת תרס"ח (1908) הוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים של משפחת מסלטון שבדמשק.
בשנת תרס"ט (1909), כחלק מגל הגירה של יהודי דמשק לארגנטינה, בשל החלת חובת גיוס לצבא על יהודים, הוזמן לשרת בקודש בקהילה הצעירה של יוצאי דמשק בבואנוס איירס בארגנטינה. הוא החל בארגון הקהילה, שמנתה כמה אלפים, והתרכזה ברובע בוקה ברקאס. בביתו פתח 'כניס' הוא התלמוד תורה, ששימש גם מקום לתפילה. לאחר מכן היה שותף בהקמת חברת 'בני אמת' - בית עלמין, חברת 'ביקור חולים' וחברת 'גמילות חסדים'. בשנת תרע"ט (1919) הוקם בית הכנסת 'אגודת דודים' ברובע פלורס, ובשנת תר"פ (1920) הוקם בית הספר המודרני 'אור התורה'. חכם יעקב משה מזרחי ניהל את בית הספר, בו למדו גם עברית. הוא עודד חינוך הבנות וסבר כי "התורה נתנה רשות לאשה היהודית לעלות גם למדרגת רבנית מורה הוראות." חכם יעקב משה מזרחי נשא לאישה את מרת לאה מאווס, שהייתה יד ימינו בכל פעילויותיו בקהילה.
חכם יעקב מזרחי נפטר בשנת תש"ח (1948). יום פטירת החכם אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו. 
חכם יעקב מזרחי השאיר אחריו יצירה רוחנית ענפה אך רובה לא נשתמרה. לאחר פטירתו יצא לאור ספר 'זרח יעקב', המאגד חלקים מיצירתו - דרושים, חידושי דינים, ואגרות.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד אהבת העם העברי למין האנושי היא ירושתו הנצחית.
המנהג הקבוע אצל עם ישראל, מאז ומקדם, לספוד על המתים, לבכות יחד את האבלים, ולהשתתף בצער היחיד והציבור, ולהיות קרוב לכל מר נפש וקשה יום. וזוהי תכונה מעולה, מתכונות המעולות של עם ישראל, המושרשות והנטועות בנפשו פנימה. מאהבתו הלבבית לכל אחיו בני ישראל, אשר בכל עת וזמן, ובכל מושבותיו, נגלתה ונראתה לעיני כל.
ואהבה נפשית זו ירש עמנו מאברהם אבינו, עליו השלום, הצור אשר ממנו כולנו חוצבנו. הלא אף הוא, לכל אשר בצלם א-לוהים נברא, בשם 'אב המון גויים' נקרא - זאת אומרת: כשם שהאב הרחמן נמסר בכל ליבו ליוצא חלציו, ואינו מבדיל בין אחד לשני, כך גם אברהם אבינו חבב את כל העמים. ...
'כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו' - אהבתו זו של העם העברי למין האנושי, הייתה הגורם העיקרי לעורר בקרבו רגש של רחמים, חמלה וחנינה, לכל מי שמקרי הזמן הרעים, נגעיו ופגעיו כתרוהו, לכל איש מכאובים וידוע חולי, לכל מר נפש ומר רוח, לכל השרוי בצער ואבלות, ובוכה על מתו, ומידת רחמים זו של עם ישראל, על כל אומלל ומדוכא בייסורים, היא הד קול אהבתו לכל בשר ודם, והיא הירושה הנצחית מאת אברהם אבינו.
זרח יעקב, עמ' 160, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שעשירותם מקשיחה את ליבם להתרחק מאחיהם העניים.
ישנם עשירים, המתרחקים מאחיהם העניים, ומתחבאים בחדרי חדרים, בכדי שלא לראות בצרותיהם. עשירותם מקשיחה את ליבם, ואינם רואים בצרות האומללים. הם עושים את עצמם כחרשים ממש, ואינם שומעים לזעקת המסובלים בצרות, ודמעותיהם אינם יורדות אל ליבותיהם הקשים מחלמיש צור, ואם לעיתים רחוקות יעשו מאומה לטובת אחיהם, יעשו זאת בפרהסיה כדי שיפורסמו לבעלי צדקות וטוב לב. ... עשירים כאלה, אשר כל כוונתם בנותנם צדקה לאיזה דבר, הוא 'בשבילם' - רצה לומר: לטובת עצמם, להתכבד בפני חבריהם.
זרח יעקב, עמ' 86-87, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד ברשות התורה, אישה עולה למדרגת רבנית מורה הוראה.
הרב ומורה צדק אם הוא באמת מורה נאמן ... עליו להסתכל בכל אברי גוף העם, שגם האישה היהודית חלק מהם, שלא לדחותה ולהעמידה בחוץ מלימודים דתיות, שעל ידי זה נמחק הרגש הדתי, החי והחזק הקבוע בלב האישה היהודית. עמידתה בחוץ תשפיע לרעה על החינוך. האם היהודית לא יכולה, מחוסר ידיעה והמתת הרגש הדתי שבה, לפתח בלב הילדים את האמונה החיה, הדת הרגשית, שאינה יודעת גבול והבדל. מרשה לקבל את האישה היהודית ללימודים דתיים. שוויון גמור יש לאישה היהודית בחיים הדתיים. ... התורה נתנה רשות לאשה היהודית לעלות למדרגת רבנית מורה הוראות, אם ראויה היא לכך, אין מעצור על דרכה זו. ואמנם היו נשים כאלו שעלו למדרגה כזו ויותר מזו. גם בדורות הראשונים, גם בדורות האחרונים. גם במצרים 'בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים'. משה רבינו, עליו השלום, שלימד גם לנשים, הקים נשים צדקניות, הנשים ידעו לחנך את בניהן, דור עברי, שבעמו יתפאר ולתחייתו יעבוד. ומה עשו? - הן ילדו את בניהן בשדה, חינכו אותם ברוח חירות. ...
אך הרבנים בארצות אלה, שאינם למדנים, שלא הגיעו להוראה, דחפו את האישה היהודית מלקחת חלק ביהדות, ואסרו עליה הלימודים הדתיות: 'כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות' - דעה יחידאה היא. וזה גרם לחורבן בתי היהדות ועולם החינוך במחננו, הוא עולם של הפקר.
זרח יעקב, עמ' 46, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאין להפסיק הערבות, שאין אחד מבני ישראל, מזרע עמלק.
דור החדש, ההולך וטובע במ"ט שערי טומאה, ועיננו רואות וכלות אליהם, לא יצילם הפירוד, ואינו מכניסם תחת כנפי השכינה, אלא האיחוד וההתקרבות, 'ואנוכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי'.
אהה, יודעים אנו עד מאוד, כי דרך הפירוד הוא קל ונוח יותר, אתה עושה עצמך כאילו אינך רואה ואינך שומע ... אתה כאילו מפסיק את הערבות, דבר אין לך עם עוברי עבירה שהם פושעי ישראל, בעיניך הם, חס וחלילה, בני אומה אחרת, לא בני ישראל המה, לא בני אברהם יצחק ויעקב, בני בחוניך. ...
שאלו נא את האב, המייצר בגורל בנו יחידו, דברו על לב האומללה, המתייפחת וממררת בבכי ליד מיטת ילדה החולה האנוש, דברו על ליבם, כי מוטב להם וכי נוח להם הפירוד מילד חולה?! כי יבטלו שטר הערבות, כי יחסכו מעצמם רוגז ועצבים וכאב לב, כאשר רק יעזבו לנפשם את ילד טיפוחם וילכו להם, ושלום להם יהיה. התמצאו אוזן קשבת? - לא אלה האנשים, היראים ההוגים בתורה, ועוברים על יסודה וכללה הגדול, לא להנעימם אני אומר את הדברים, כי אם להגיד להם כי לא זו היא הדרך הרצויה. ...
ואין אחד מבני ישראל, חס וחלילה, מזרע עמלק לשמור עליו איבה ושנאה, אשר לא ציוותה התורה, כולנו אחים, בנים למקום, דרך אהבת אב לבנו יחידו, דרך אהבת אם לפרי בטנה.
זרח יעקב, עמ' 153, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד תכלית עבודתם לקרב איש אל רעהו ולחבב אדם לחברו.
בכל דור ודור, עמדו להם לישראל, פרנסים טובים ומנהיגים נאמנים, בלתי שום פניה, אלא תכלית עבודתם הייתה, להציל את עמם מטיפשות ובערות ומשחתי המוסר, ולתת להם לב חדש, ורוח חדשה בלימוד התורה והמצווה, בשני חלקיה: חובת האדם בינו למקום, ובינו לחברו, לקרב איש אל רעהו ולחבב אדם לחברו. אשרי מנהיגים כאלו, שדומים הם למנהיג הראשי משה רבינו, עליו השלום, שהיה מחבב כל אדם, והוא הראשון שקרא ואמר פתגם הידוע בפי כל באי עולם: 'ואהבת לרעך כמוך'.
זרח יעקב, עמ' 57-58, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)