מקצת שבחו

'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' - 'אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך' לאמור: שכוחך ועוצם חכמתך הועילה לך, שאמנם אינו כן, שהרי משעת ציור טיפה הזרעית, נגזר עליך שתהא חכם ולא טיפש, וזהו שאמר: 'כי לכך נוצרת', ובזה ידוקדק היטב: 'נוצרת' ולא אמר 'נבראת'. ...
ואל זה כיוון הנביא עליו השלום: 'אל יתהלל חכם בחכמתו' - לומר שהוא שלו, כי אם היא מגזרת הבורא ברוך הוא, בשעת הציור, ואינה משלו, וכן 'אל יתהלל הגיבור בגבורתו.
זהו שאמר: 'אשרי תמימי דרך' - אשרי מי שהם תמימי דרך בענווה יתירה, ולא נתגאו בתורתם לומר: שמידם היתה זאת להם, כי אם הולכים בסברתם לומר עליה: שהיא תורת ה' ולא תורת עצמם, כי אם נגזרה עליהם בגזרת חכם ולא טיפש, משעת הציור וזהו שאמר: 'ההולכים בתורת ה'.

'במה יזכה נער את אורחו לשמור כדבריך' - הנער, מתוך חולשת מזגו ורכות שכלו, מהכיל כל כך הלימוד, אין לו חפץ כי אם בקריאת המקרא, שהוא דבר קל שדעתו יכולה להכיל. ולעומת זה הזהירונו רבותינו זיכרונם לברכה באומרם: 'מנעו בניכם מן ההיגיון' - שהיא הגיית המקרא, שהיא תורה שבכתב. ולכן צריך האדם לשנות לתלמידיו המשנה, שכולה מלאה סברות וחידוד השכל, שיתרחב שכל התלמיד בה, והוא תורה שבעל-פה. ...
וזהו שאמר: 'במה יזכה נער את אורחו' - אורח עקלתון כסתם 'אורח' שבמקרא שהוא אורח עקומה הוא, במה שילמוד תורה שבעל-פה הרמוזה במילת 'לשמור', כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'ושמרתם' - זו משנה וישם מגמתו עליה כמו 'דבריך' - שהיא תורה שבכתב שבכל חפצו בה. וזהו אומרו: 'כדבריך'. ובזה יפה כתוב 'כדבריך' ולא כתוב: 'לשמור דבריך'.

'תנו רבנן: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. עד כאן לשון המאמר.
ולהבין כפל אומרו: 'ואינם עולבים', 'ואינם משיבים', והיה לו לומר: 'הנעלבים' ו'שומעים חרפתם'. אך יובן העניין בשאלת החכם: מה היא הגבורה השלמה? אמר לו: המחילה בעת היכולת. ולכן אם הנעלב ישים יד לפה לפני עולבו ממיעוט יכולתו, אין זה ממידת טובו וחסדו, רק היא כתשובת הזקנה, אשר לא מצא יד לנערות לגנוב ולנאוף וכדומה. אך אם הוא שגיא בכוחו, ויש לאל ידו לעשות רע, וכבש את יצרו מיראת שמים שבו, לאל אשר אלה לו, שכרו אתו ופעולתו לפניו מבורא עולם ה'.
זהו שאמר: הנעלבים ואינם עולבים' - ירצה, משלא הספיק לו לתנא, עליו השלום, לומר: 'הנעלבים' סתם, והוסיף ואמר: 'ואינם עולבים' - משמע שיש בידם לעלוב גם הם את אחרים, אך לשם שמים הוא שאינם עולבים. והוא הדבר בחלוקה השנייה של 'שומעים חרפתם' - שיש לאל ידם להשיב, ומיראת שמים הוא שאינם משיבים, 'עושים מאהבה' גם כן בענייני המצוות.

'ואתהלכה ברחבה כי פיקודיך דרשתי' - השמיענו התנא, עליו השלום, שמדבר בגאולות שעברו על שערי ירושלים, שהיו 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים', 'ולא אמר אדם לחברו, צר לי המקום שאלין בירושלים' - שכל זה היה בדרך נס, אבל בגאולה הזאת שאין אחריה גלות אין העניין הלז, בא בדרך נס, אלא ממש מתרחב ארץ ישראל התרחבות גדולה בפועל כל כך.
וזה יובן עם מה שאמרו בילקוט ישעיה רמז: 'מה התאנה זו צרה מלמטה ורחבה מלמעלה? - כך עתידה ירושלים להיות מורחבת ועולה והגלויות באות' יעויין שם באורך. זהו שאמר: 'ואתהלכה ברחבה' - ירצה, לא כגאולות שעברו, שהיו 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים', והתרחבותה לא היתה כי אם דרך נס ופלא אך בגאולה זו נתרחבה ממש בפועל כמדובר.

'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. גר אנוכי בארץ אל תסתר ממני מצוותיך' - אמרו המקובלים עליהם השלום, שישראל הם ששים ריבוא, בסוד ששים ריבוא אותיות התורה, כל נשמה ונשמה מישראל היא בסוד אות אחת מאותיות התורה, ולכן מלת ישראל' - נוטריקון: יש שישים ריבוא אותיות לתורה, אך הגרים שאין להם שום מבוא ואחיזה באותיות, המה באים מסוד התגים מפני שהם למעלה. ...
וזהו סוד רבי עקיבא, עליו השלום, שהיה דורש כתרי אותיות שפירושו, מחמת שהוא היה בן גרים היה דורש התגים שהם כתרי אותיות.
ועל דרך זה אני אפרש דברי התנא עליו השלום: 'ודאשתמש בתגא חלף' - שהשם יתברך ציוונו על אהבת הגר ועל אונאתו בתורה, ובא התנא להזהירנו: שלא לבזותו ולבלתי עבוד בו עבודת עבד. ... הגרים שהם בסוד התגים, המשתמש בהם, מבזה אותם, וחלף ונכרת.