מקצת שבחו

'וישמע אברהם אל עפרון, וישקול אברהם אל עפרון את הכסף, אשר דיבר באוזני בני חת, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר' - אם אדם יש לו מנה רוצה מאתיים, אם יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות. לא כן הצדיק שכל הבלי העולם הזה, אינם נחשבים בעיניו כאין. ....
'וישקול אברהם אך עפרון את הכסף' - מלמד שהיה אצלו הכסף והעפר במשקל אחד, לפי שאינו נחשב בעיניו לכלום. 'אשר דיבר באוזני בני חת' - זה הכסף שמטעה בני אדם עד שמורידן לשאול תחתית. 'ארבע מאות שקל כסף' - כמו שכתבנו לעיל: יש לו מנה רוצה מאתיים. 'עובר לסוחר' - ובני אדם אינם יודעים, שאותיות הקודמות לסוחר הם נזק. לכן הצדיק עושה להיפך, לפי שלא נחשב בעיניו לכלום.

'עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות' - יובן שנבראו אלו באותו זמן, שהוא ערב שבת, כדי ליקח מהם, הבני אדם, מוסר השכל באלף השישי של גלות האחרון הזה, הנקרא ערב שבת. ...
כי סוף הגלות נמסך עד שיצא רובו של האלף השישי, ועדיין אנחנו בגלות, ועכשיו הוא עת וזמן ללמוד מוסר מעשרה דברים אלו לפי העת ולפי הזמן. ... כי בעוונותינו הרבים, בגלות המר הזה, העיקר שחסר מן האדם היא המחשבה הקדושה, כי על הרוב הדיבור והמעשה של האדם הוא טוב, אבל לב אין לו כמו שאומר הפסוק: 'בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבם רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה'.

'האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים' - ביקש לגלות להם את הקץ. עד כאן.
אמר לשון: 'האספו' כי אי אפשר להקץ שיבוא כשיש בניכם שנאת חינם, רק צריכים אתם להיות כולכם באסיפה אחת ובאגודה אחת. ... וזהו מה שכתוב: 'אביך ציווה לפני מותו לאמור' - וקשה. והיכן מצינו שציווה כן? ורש"י, זיכרונו לברכה, כתב מה שכתב, אבל כוונתם שאמרו לו, שכך היה כוונת אבינו, במה שאמר: 'האספו ואגידה לכם', שלא יהיה בינינו לשון הרע, ונהיה כולנו באגודה אחת ובאהבת עולם.

'גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קורחה: כתוב בתורתכם 'אחרי רבים להטות', ואנחנו הרבים, מפני מה אין אתם משווים עמנו בעבודה זרה' - באיזה טענה 'קמים עלי'? - ש'רבים, אומרים לנפשי', ומילת 'רבים' דווקא - כלומר טענת רבים, לפי שאומרים לנו שהם הרבים, ואומרים לנו: בואו ונהיה לעם אחד, כיוון שאנחנו הרבים: 'לכו ונעבדה א-להים אחרים', אמנם 'ואתה ה' מגן בעדי' - אתה ה׳ דווקא, 'כבודי ומרים ראשי' - רוצה לומר: שבזה אני ניצול מהם ע"י הקדוש ברוך הוא, המרים ראשי על אויבי, לפי 'שקולי אל ה' אקרא, ויענני מהר קדשו סלה' ... לפי שהוא, יתברך שמו, בהר קדשו סלה, וקבוע הוא למטה וכיוון שכן היא, בטלה טענתם של 'אחרי רבים' כי כל הקבוע כמחצה על מחצה דומה.

'ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעבורו, כי על כן עברתם על עבדכם. ויאמרו כן תעשה, כאשר דברת' - שיזכה האדם ויקיים 'ואקחה פת לחם' - זה התורה ... 'וסעדו לבבכם ואחר תעבורו' - שאפילו אחרי עוברו מהעולם הזה, יועיל לו דברי תורה, שאומר ה' משמו ושפתותיו דובבות בקבר. ...
ועוד 'כי על כן עברתם על עבדיכם' - רוצה לומר: שעיקר שעבר ובא לעולם הוא כדי לסגל מצוות ומעשים טובים ולא לעמל של העולם. ואמר: 'כן תעשה כאשר דברת' - רוצה לומר: שיקיים מה שלומד ומדבר בדברי תורה, וברוך אומר ועושה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועוד שיהיו המעשים והלימוד שווים ולא תהיה חכמתו מרובה ממעשיו.

'הקל קול יעקב והידיים ידי עשו' - לכאורה יש לומר 'הקל' בלא ו' ... ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בפסוק: 'והחכמה מאין תמצא' - שאין החכמה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כאין. עד כאן. וזה אומרו: 'קול יעקב' - רוצה לומר: ע״י שישראל, הם מקילים את עצמם, ומשימים עצמם כמי שאינם, יזכו ל'קול יעקב' - ל'זאת התורה' שהיא 'מורשה קהלת יעקב' ועל זה בחר ה' ביעקב אבל ו'הידיים ידי עשו' שהם אוהבים מדת הרבנות וזרוע רמה, לכן הרחק מן הכיעור והדומה לו:

'אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש תשיבנו לו' - לפעמים יהיו עשיר ועני בגלגול כדי לפרוע החוב הקודם. בשביל זה, חייב האדם למהר ליתן הצדקה, שמא הוא חייב בגלגול הקודם, ועל זה חננו ה' עושר כדי לתקן מעוותו. וזה אומרו: 'אם חבול תחבול שלמת רעיך' - דהיינו: שילום החוב, שהיה חייב מקודם לכן לחברו, צריך לפרוע לו במהרה. וכל זה שאמרנו הוא קודם שתבוא שמשו, בעודנו חי ישיבנו לו. ... וידוע כי הגוף הוא מלבוש לנשמה, וגם היא שמלתו, רוצה לומר: שזה העני, לא היה עליו עוון לחזור בגלגול, ועל מה חזר בגלגול? - כדי להיפרע מזה העשיר, לזה חזר בגלגול.