מקצת שבחו
חכם זע'יר מרדכי פנחס עשוש נולד לאמו ע'זילה (צביה) ולאביו בנימין פרירי בשנת תרס"ג (1903) בג'רבה.
אמו נדרה שלא יצא לעבודה עד גיל 18, ויקדיש את זמנו ללימוד תורה. כך היה פנוי ללמוד מפי חכם מקיקץ שאול השלי. בשנת תרע"ט (1919), בהיותו בן 16, נשא לאישה את בתו של רבו, מרת זע'ירה.
חכם זע'יר מרדכי פנחס התפרנס מהעתקת כתבי יד של רבנים וכתיבת סת"ם. בהמשך למד שחיטה, ושימש גם כמלמד תינוקות לתלמידי חברת 'אור התורה'.
בשנת תשט"ו (1955) זכה ועלה לארץ ישראל והתיישב במעברת תלפיות בירושלים. מירושלים עבר לבאר-שבע, שם הקים בית-כנסת לעולים מתוניס ומג'רבה.
חכם זע'יר מרדכי פנחס עשוש נפטר ביום כ"ו אדר תשמ"ה (1985) ונקבר בבאר שבע. ביתו נשמר עד היום כמוזיאון קטן, והוא משמש אתר זכרון ועליה לרגל.
בין חיבוריו הרבים: 'עץ החיים' - פרשת השבוע, 'דורש טוב לעמו' - דרשות, 'ויגידו למרדכי' - הגדה של פסח, 'כפות תמרים' - תהלים, אחימע"ץ - אוסף תפילות, בקשות וסגולות, 'ישראל וישורון' - מאמרים.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד, שיאכל העני בלי בושה, שנהנה מיגיעו לקרב לנו הגאולה.
'כל דכפין ייתי וייכול ... השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - יש לפרש הסמיכות, דהיינו: שלא יתבייש העני בבואו לאכול, שמי שאוכל, לא משלו, מבהיל להסתכל בפניו. לזה אנו מנחמים אותו ומדברים על ליבו, כי אדרבה, יותר ממה שאנו עושים עמו - הוא עושה עמנו, על דרך מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'אשר עשיתי עמו': 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית'. והיינו כמה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה', וכן גם נמצא שבחסד זה המועט, שאנו עושים עם העני באכילת סעודתו, הוא עושה עמנו חסד גדול ומאוד נעלה, לקרב לנו את הגאולה. ומזה יאכל בלתי בושה, כנהנה מיגיעו. וזהו: 'כל דכפין ייתי וייכול' - בלתי שום בושה, כי על ידו אנו נגאלים, וזהו: 'לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין'.
ויגידו למרדכי, פסקא א', עמ' ד', דפוס בית האוצר העברי, ג'רבה, תשל"ו (1976)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד החילוק בינינו לבין בית תפילתם של אומות העולם.
עוד נדבר על עניין השיחה בבית הכנסת, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שהשטן מקטרג בתוקף על עבירה זו, שאפילו אומות העולם אינם מדברים בבתי תפילתם, וכביכול בשאר עבירות אומר שעל כל פנים, ישראל טובים יותר מאומות העולם, לא כן בעבירה זו, וכמו שפירשו בזה כוונת הכתוב: 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' - שבכל עבירה ה' יתברך 'לחם לכם' נגד המקטרגים, רק בתנאי ש'אתם תחרישון' בבית הכנסת, ולא תשיחו שיחה בטלה.
והנה שיש להליץ ולהשיב, שיש חילוק גדול בינינו לבין בית תפילתם של אומות העולם, כי תפילתם היא קצרה כמו רגע, ואין ממתינים למניין, אלא יכנס, יכרע ויצא. ועוד, שהם נכנסים רק הזקנים ממרים שתשש כוחם, וגם עושים תפילת כמו ניגון, שקורין שרשרת המסבחה, ולהתענג שותקים. לא כן אנחנו: מתפללים תפילה ארוכה והגונה, וענית אמן יהא שמיה רבה, וקדושה, וממתינים בבית הכנסת על הקהל שיבואו, וגם באים בנערינו ובזקנינו, ולא יבצר שלא יצא מפינו איזה דברים.
דורש טוב לעמו, דרוש א', דף ג' עמ' ב' - דף ד' עמ' א', דפוס בית האוצר העברי, ג'רבה, תשל"ו (1976)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שגם בשעת מלאכתו מחשב עסק התורה.
'ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים' - הרי כבר אמרו באבות: 'כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה', ואיך אפשר להגות בתורה יומם ולילה?
ואפשר לפרש על פי מה שאמרתי בעניותי בספרי הקטן 'ענף עץ אבות' בפרקי אבות, שהחושב בדברי תורה אפילו בשעת עשיית מלאכתו, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום. והנה אמרו במסכת עבודה זרה דף י"ט: כל העוסק בתורה, הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו ונכסיו מוצלחים, וזה שנאמר: 'ובתורתו יהגה יומם ולילה', ושמא תאמר: איך אפשר להיות זה? - הלא צריך לעסוק גם במלאכה לפרנסתו, לזה אמר: 'והיה כעץ שתול על פלגי מים' - שגם בשעת מלאכתו מחשב בעסק התורה, שהוא דומה לעץ שתול על פלגי מי התורה, שתמיד המים תחתיו, 'אשר פריו' - הם מזונותיו, 'יתן בעתו' - עת עראי. וכמאמרם: 'עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי'. ושמא תאמר: איך אפשר למצוא פרנסתו במלאכה עראי ובזמן מועט? לזה אמר: 'וכל אשר יעשה יצליח' - שברכת ה' היא תעשיר.
כפות תמרים, מזמור א', עמ' ה'-ו', חמו"ל, באר שבע, תשכ"ב (1962)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהיה עדיף ביום העצמאות לקרוא 'ונטעתם כל עץ למאכל'.
שמעתי שיש נוהגים ביום חג העצמאות, 5 אייר, אם יחול ביום שני או ביום חמישי, מוציאים ספר תורה וקוראים בו פרשה זו במקום פרשת השבוע. ואני אומר שהם טועים בזה, כי בזמן הזה אין לנו ביכורים, ויותר טוב להם לבחור בפסקה זו של פרשת קדושים: 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל' אבל אנחנו לא יכולים לשנות מן הסדר שקבעו רבותינו הרב עוזיאל והרב הרצוג.
אחימע"ץ, חלק שני: תענית דיבור, עניינים נפרדים, עמ' קסז, דפוס יתאח, ירושלים, תשכ"א (1960)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלא לגלח זקנו, שיראה ויכיר השיבה הזרוקה בזקנו.
'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - אפשר לפרש במה שכתבו ספרי המוסר, שהיצר הרע מפתה לאדם להשחית את זקנתו, כדי שלא יכיר ולא יראה השיבה הזרוקה בו, לעת זקנתו, ולא ישוב לפני מותו.
וזהו: 'מפני שיבה' - הזרוקה בך, 'תקום' - לשוב בתשובה, ולכן 'והדרת פני זקן' - שלא תשחית את פאת זקנך, שמתוך כך אתה רואה את השיבה שנזרקת בך.
עץ החיים, פרשת קדושים, עמ' נה, מכון אדרת אליהו, ירושלים, תשע"ד (2014)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא יאמר ארור על ההולך בעצת רשעים, שיש לו תקנה.
'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' - הקשה ה'ילקוט' זיכרונו לברכה: למה לא אמר 'ארור האיש אשר הלך בעצת רשעים'? - ולעניות דעתי נראה, שלא אמר 'ארור' לפי שיש לו תקנה בתשובה.
אך יש לדקדק במה שנאמר: 'אשר לא הלך' בלשון עבר. למה לא אמר בלשון עתיד: 'אשר לא ילך' וכן 'יעמוד', שכולל גם השב בתשובה מכאן ולהבא, שלא ילך עוד בעצת רשעים, ואפילו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים', מכל מקום גדול הצדיק, שמעולם לא הלך ולא עמד, כל ימי חייו מבעל תשובה, מבחינה אחרת.
כפות תמרים, מזמור א', עמ' ג', חמו"ל, באר שבע, תשכ"ב (1962)