מקצת שבחו

'והיה אם שמוע בין אחיכם' - שהדין שבא לפניכם הוא מאחיכם במצוות, שהם אנשים חכמים צדיקים, שלא חששנו לדין מרומה. אז ודאי 'ושפטתם צדק', פירוש - מבלי דרישה וחקירה, כמו שכתוב בגמרא: 'בצדק תשפוט'. אמנם אם הוא, בין איש ובין אחיו, ברמאות, שמכירים אותם שהם רמאים, או בין איש ובין גרו שאומר עליו דברים כמו שאמרו זיכרונם לברכה, כלומר שאף על פי שהוא מוחזק בכשרות, מכל מקום בזה הדין מכירים טענת רמאי בדבריו, אז 'לא תכיר פנים במשפט' - רוצה לומר: לישא פנים במשפט, ולהיות דיין לרמאים, שאיסור גדול הוא. אלא תסתלקו מן הדין, כמו שכתב הטור: 'לא תגורו מפני איש' - כלומר אל יעלה בדעתכם לומר שעל ידי זה ליצני הדור אומרים שהם אינם רוצים לדון, כדי שלא להוציא הדין לאמיתו, ורוצים לזכות את החייב ולחייב את הזכאי. על זה אמר 'לא תגורו' מפני זה האיש, המדבר סרה על בית דין כי מוציא דיבה הוא, כסיל.

'אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תוכו לרגלך ישא מדברותיך' - יש לומר שמה שכתוב 'ישא מדברותיך' בלשון יחיד, והיה לו לומר 'ישאו' - שמוסב לישראל. אלא העניין הוא, שהניח יסוד מוסר שמה שכתב מוהר"ש יפה, זיכרונו לברכה, ששאר השבטים לא העלו השמועה על-פי ההלכה, אלא על ידי משא ומתן ברבים, וחלקי הסותר, שאז יוצא הדין על בוריו. הינו דווקא אם אינם מגלים המסכת, ואינם מלמדים תורה לרבים, שאז ודאי לא עולה אלא במשפט והוראה של רבים. ברם, אם שאר השבטים מגלים המסכת, אז ודאי כולם שווים לטובה, ודנים דין אמת. אפילו בהוראת יחיד לבדו.

'הכופה אחרים ליתן צדקה שכרו גדול משכר הנותן' - ומה שאמר רבי אליעזר: 'גדול המעשה יותר מן העושה' הכוונה היא שלעולם המעשה והעושה שווים לעניין השכר, ומה שאמר: 'גדול המעשה' הוא לגבי העושה, שכיוון שהעושה הוא הנותן הפרוטה ומעשה אינו נותן כלום ואפילו כך נוטל שכר המעשה כעושה, משום כך מלמד: גדול שכרו של מעשה יותר מן העושה.

ונראה לעניות דעתי, שיובן על פי מה שכתב הטור חושן המשפט סימן קכ"ד, שהנשים היקרות שאין דרכן לבוא לבית הדין משום 'כל כבודה בת מלך פנימה', בית דין שולחים להן סופרי הדיינים ומקבלים טענותיה מפיה. שאין רשות לבית דין לכופן שיבואו לבית דין. מעתה רואים אנו אם האישה הכבודה רוצה לבוא לבית דין היא בעצמה, אלא שטוענת שלא לבוא לבית דין גרוע של עירה, אלא לבית דין חשוב הגדול ממנו בחכמה ובמניין. הדעת מכרעת שוודאי שומעים לה משום 'כל כבודה' שהרי אפילו אם אינה רוצה לבוא, אפילו לבית דין הגדול שומעים לה, ולא מזלזלים בה, ואנו משגרים לה סופרי הדיינים. אם כן כך הוא והוא הטעם, אם היא טוענת שלא לבוא לבית דין הגרוע של עירה, אלא לבוא לבית דין הגדול שוודאי שומעים לה.

'אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה' - שפשוט הוא שהרי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר של שום בריה, ומשלם לו שכרו לפי מה שהוא אדם. ועוד אומרו: 'אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה' - שמילת 'הרבה' משמע דבר היוצא חוץ מן הטבע. ברם על פי האמור ניחא שכבר ידוע שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם חיים בעולם הזה לעשות רצונו ולעבדו עד מקום שידו מגעת, להרבות שכרו, וקבע לו זמן להשלים חוקו, וכמאמר הכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ואם כן, אם חס וחלילה יפקד מושבו בחצי ימיו, ובוודאי לא השלים חוקו, היה עולה על דעתך לומר שלא ייטול שכרו מושלם כאילו פעל ועשה כל המצוות, אלא נוטל כדי חייו, כשיעור פעולה שעשה בעולם הזה. מפני שימי שכיר ימיו. לזה אמרו: 'לא עליך המלאכה לגמור' - דהיינו מלאכת התורה והמצוות, אינה מוטל עלייך לגמור, אלא אפילו חי שלושים שנים, נוטל שכרו מושלם כאילו חי שבעים שנה.

'כל כינויי שבועה כשבועה כגון שהיו אנשי אותו מקום עילגים'. דברי רבינו אינם מובנים שבגמרא לא אמר רבי יוחנן אלא שהוא לשון גויים, וכמותו קיים לנו, ומה לו לרבינו, זיכרונו לברכה, לומר שהוא לשון עילגים ואם נאמר שסבור לו לרבינו שפירוש לשון גויים הוא לשון עילגים, עדיין למה לא פירש שהוא לשון גויים ממש כפשוטו וכמו שכתב בפרק א' מהלכות נדרים, עיין שם.
והנה הטור בסימן רל"ז סתם הדבר ולא פירש אם הוא לשון גוים ממש או לשון עילגים שהוא לשון גויים גם ע"י שאינם יודעים לדבר לשון עברי. ... נראה שהטור, זיכרונו לברכה, סובר בגלוי כמו שפירש רבינו, זיכרונו לברכה, שהרי כתב: וכן בכל מקום ומקום הולכים אחר הלשון שרגילים בו, שאם יש להם כינוי וכו', ומילת 'רגילים' שכתב, ולא כתב אחר הלשון ש'מדברים' בו, גם מה שכתב עוד: שאם יש להם כינוי וכו' משמע שהוא לשון העילגים שכתב רבינו, זיכרונו לברכה, שאינו עיקר לשון הגויים ממש וכך גם משמע ממה שכתב אחר-כך לגבי 'כינויי כינויים וזה לשונו: 'שרחוק הרבה מן הלשון', עיין שם, שמשמע שזה כינויים אינו רחוק הרבה אבל הוא רחוק מכל מקום.