מקצת שבחו

'מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי' - ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל שזקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מתטרפת עליהם, לא כן זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם שנאמר: 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו'. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שצריך אדם להשתדל בתורה, כדי שכשיהיה זקן תהיה דעתו מיושבת עליו.
והוא שאמר דוד המלך עליו השלום: 'מזקנים אתבונן' - דהיינו: עד שיהיו זקנים, ויהיה ניכר בהם שהם תלמידי חכמים, שתהיה דעתם מיושבת עליהם.
וכן אמר הכתוב: 'הוכח תוכיח את עמיתך', ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עד מאה פעמים' - ובוודאי לנערים, אינו צריך להוכיח מפני שהם עדיין נערים, ולזקני עמי הארצות, דעתם מתטרפת עליהם, ואינו יכול להוכיח אותם עד מאה פעמים, אלא וודאי 'את עמיתך' - זה תלמיד חכם, שכל זמן שהוא מזקין דעתו מיושבת עליו, ויכול להוכיחו עד מאה פעמים.
וכן אמר התנא: מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם הרשע? - וקשה. היה צריך לומר: מה בין אברהם אבינו לבלעם הרשע? - אלא וודאי היה ידוע להם שאברהם מן החכמים, שדעתם מיושבת עליהם, ובלעם מזקני עם הארץ, שדעתן מתטרפת עליהם, ובא התנא לשאול על תלמידיהם, שעדין לא ניכר בהם רושם הזקנה, ויבוא על נכון.

אמר קהלת: 'כל עמל האדם לפיהו' - פשוטו כי כל היגיעה של האדם הוא בשביל פיהו, פירוש למאכלו עד כאן. ולי נראה פירוש אחר על פי מה שאמרו הרופאים, שכל ההיזק שבא לאדם הוא מן האכילה ומן המותרות. וזה שאמר קהלת: כל עמל האדם לפיהו' - פירוש: הנזק שבא לגוף לפיהו, בשביל פיהו, בשביל המותרות שאוכל בפיהו באים החולאים.
וזה גם כן שאמר התנא: 'לפום צערא אגרא' - בשביל פיו, שקורין בלשון ערבי פום - שהוא אוכל המותרות, 'אגרא' שלו - הוא 'צערא' שמביא עליו בחולאים, רחמנא ליצלן.

'ויהי בישורון מלך' - שאל אותי חכם אחד למה נקראים ישראל ישורון, והשיבותיו כמה טעמים: אחד - מפני שיש בהם כמה נביאים וחוזים, לכך נקראים ישורון כמו 'למען שורר' - מלשון חוזים. השני - כמו 'שרית עם א-להים'. שלישי - שכולם משוררים לאל יתברך בעבודתם ותפילתם, וביניהם הלויים המשוררים על הדוכן, וישורון כמו 'ישוררון'.
ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים לומר שירה עד שאומרים ישראל תחילה ואחר כך מלאכים, שהמלאכים שואלים: 'איה מקום כבודו להעריצו', עד שישראל פותחים: 'ברוך כבוד ה' ממקומו', ואחר כך המלאכים 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש קדוש קדוש'.

'ועמי תלואים למשובתי, ואל על יקראוהו, יחד לא ירומם' - פירוש: עיניהם תלויים למשובתי, שאשיבם אלי שנאמר: השיבנו ה', ואני מצפה עד שישובו מאליהם, שנאמר: שובה ישראל. 'ואל על' - שהוא עליון, ורם על כל רמים, 'יקראוהו' - שישרה שכינתו עליהם, אבל אם יקראו אליו ביחד, ותהיה אחדות ביניהם, 'לא ירומם' - לא יסלק שכינתו מעליהם. ה' יחזירנו בתשובה שלימה לפניו אמן כן יהי רצון.

יהודה, כשנכנסו לארץ ישראל ומלך בה דוד וזרעו אחריו, אמרה: 'הפעם אודה את ה' ותקרא שמו יהודה', שהיה שם הויה ברוך הוא עליהם. דן, אחר כך כשחטאו ישראל ... 'ותתן לו את בלהה שפחתה', רמז לשפחה כי תירש גבירתה, שנחרב בית קדשנו ותפארתנו. 'תאמר דנני א-להים' - בדין חורבן בית ראשון ... יוסף, אחר כך 'ויזכור א-להים את רחל' - אלו ימות המשיח 'ותאמר אסף א-להים', שנאמר: אנכי אנכי הוא מנחמכם, 'את חרפתי, ותקרא את שמו יוסף' - זה משיח בן יוסף.

ומה שאמר ששהה בבית לבן עשרים שנה, ביום אכלו חורב וקרח בלילה, לא מפני שבא לעולם במקרה, אלא יעקב כשהיה בבית אביו, היה נהנה מבית אביו, כדרך כל העולם, וכשבא לבית לבן לא רצה להנות מיגיע אחרים, התחיל לעשות מלאכתו ולהנות מיגיע כפיו, וכן דרך כל האדם כשיצא חוץ למקומו, עושה מלאכות אפילו שלא כפי כבודו, שלא יצטרך לידי מתנות בשר ודם.

הלכתי להכבודה הצנועה יוכבד, 'מנשים באהל תבורך', בתו של אברהם אלמדיוני, זיכרונו לברכה, ואמה אלדיסייא בת מר דודי מרדכי טולידאנו זיכרונו לברכה. וקבלה אותי בשמחה, ולא הניחה אותי לצאת מביתה, והלכה היא בכבודה אצל בעל הבית, ופייסה אותו הרבה עד שנתרצה, ונתן לי רשות להיות שם אצלה, אותו שבת קודש, שבת זכור ויום א' היה פורים, סעדתי שם סעודת פורים.