מקצת שבחו

אמנם האמת אגיד ולא אכחד, אשר בימי חורפי, מקדמוני תמיד נכספה נפשי לרדוף אחרי ספרים הכתבים אצלנו בשפת פרסי האמיתית העיקרית מהקדמונים להשתעשע בהם כמו ספרי שרח וחייאת אל רוח. ללמוד בהן היה תאוותי, ובהן הגות רוחי, עד שהעתקתי וכתבתי בכתיבת ידי בעיר מולדתי בוכארה, יגן עליה א-לוהים, בשנת התרכ"א ליצירה את ספר שרח על התורה אשר חיבר מוולנא שאהין שיראזי זכר צדיק לברכה בחרוזים את כל התורה בלשון פרסי העיקרית בשנת 1639 לשטרות, שהיא חמשת אלפים פ"ח לבריאת העולם, וכעת הספר הזה אתי עמי .ובעזרת ה' מעותד אני גם להביאו על מכבש הדפוס, אם ירצה ה'. ויותר מהמה ספרי פרסי, אשר עיני ראו ולא זר, גם כי היו ספרים חיצוניים, למדתי בהם פעם ושתיים משום 'עת לעשות לה' ללמוד מתוכם את שפת פרסי, ללמוד ולא לעשות.

באשר ידוע לכל ידיעה ברורה, כי תורתנו הקדושה היא אם כל חי זכה וברה. ושפתינו היא אמנות אומן לכל השפות לעטות מעיל תפארה, ולקראו בשם הנכבד לשון הקודש הטהורה. והוא הוא הלשון בו העולם נברא, ובו ניתנה התורה. ומאז גלה ישראל מעל אדמתו והלך בגולה, 'מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר', ויתערבו זרע קודש בעמי הארצות, וישכח ישראל את מקראי הקודש אלה, וילמד לשונו לדבר שיחות אשר לא כתורתך, ובילדי נכרים יספיק 'די מחסורו אשר יחסר לו', בחלקת לשון אחרת ידברו 'עם ועם כלשונו', 'להיות כל איש סורר', 'בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו' ובשפת עמו. ובכל זאת, לא כלו רחמי א-לוהנו, והותיר לנו שרידי סגולה, דור ארח דור בכל ארצות פזורינו, חכמים ונבונים להאיר עינינו, בפירושם לנו את דברי תורתנו, ולבארם כל איש ואיש בלשונות העמים ולהשמיע באוזני הנערים, ולחנך את הילדים בשפת הארץ ההיא. והתרגום של המילה ההיא נרשמת ונחקקת במוח התינוק, מוחין דקטנות, עד שידע גם התינוק ההוא לתרגם את התורה בשפת ארצו ולדבר כלשון אמו.

ובכן אחי ורעי, אם אחר כל היגיעות אשר יגעתי וטרחתי בדקת ומצאת איזה שגיאה בנוסח התרגום, אל תצא לריב מהר, ואל תביט עלי בפנים זועפים, כי אנחנו בן אדם, הננו עלולים לשגיאה, וגם אולי משגה הוא מהמדפיסים, ואפילו גם אחרי החומשים המדויקים עוד תעבורנה השגיאות, מהקודמים לאלפים ולמאות, ואולי יבטלו בשישים הנמצאות, וכל החסר, שיש ברשותי שלא ראיתיו, ושלא ביערתיו, יהיה בטל, וכבר התנצל המשורר באמרו: 'שגיאות מי יבין'. ואמר החכם: אל תלעג לטעות זולתך, כי אינך מושל בדיבור פיך. וקבל טעות בני אדם בדמות הנכונה כפי יכולתך.

והנה מימי קדם קדמתה ועד היום החוק והמנהג בגבולנו, ארץ בוכארה ואגפיה לתרגם את מקראי קודש תורתנו באוזני הנערים בבית הספר מתוך החומש בתרגום תפסיר פרסי, בלשון המדובר בינינו בערי בוכארה, בעל פה ולא בכתב. ולא ניתן להיכתב עד היום. ובגלל זה רבו כמו רבו השינויים והחילופים והשיבושים בתפסיר שלנו אצל קהל עדתנו, אשר ברבות הימים כל איש ואיש מההורים ומורים לגרוע או להוסיף את התפסיר הקדום, וכל איש ואיש מוסיף לו משלו בשפתו שפת עילגים, שפת ההמון.
ורבים מאחינו לא יחכמו, ורבי התורנים אינם יודעים בטיב לשון פרס העיקרית האמיתית, אשר קיימו ואשרו קדמוננו בדעת ובהשכל את התפסיר הראוי לאותה מילה, והמה יצאו, כל איש ואיש, לפנות להם דרך לעצמם, ככל אשר יעלה על רוחם, וכפי אשר תשיג יד הכרתם, המעט היא אם רבה. ואת אשר גבלו ראשונים, וקיימוהו וקבלוהו, דור אחר דור, המה קלקלו והרסו וסתרו. והסיבה הוא יען לא היות להם התפסיר העיקרית האמיתית אשר תרגמו קדמוננו.

ואחרי חג האסיף נסענו לעיר הקודש חברון, להשתטח על קברי האבות בשדה עפרון. ובעת זמן האביב נסעתי עם אשתי ובני החביב, ארץ הגליל, הכרמל והשרון. אדמת קודש טבריה וצפת ומירון. זכינו להשתטח על קברי כל הצדיקים, בהרים ובעמקים. התפללנו במערת רבי שמעון בר יוחאי בהילולה, בעד כל אחינו שבגולה. חזרנו לארץ הצבי כאריה וכלביא. אמרתי זאת המנוחה וזאת המרגוע, לנפש עייפה וכנועה. נתתי בשלום סוכתי ובציון מעונתי. זאת מנוחתי עדי עד. פה אשב ואסעד. כי אדמת קודש עליתי ולמקום תורה גליתי. ראיתי בני עליה והם מרובים, במשמרת הקודש ניצבים.