מקצת שבחו
חכם משה חאגיז נולד לאימו ולאביו חכם ישראל יעקב בשנת תל"ג (1672) בירושלים.
אביו חכם ישראל יעקב חאגיז, שעמד בראש ישיבת ההסגר 'בית יעקב' נפטר כשהיה בן שלוש, והראשון לציון הראשון חכם משה גלנטי, אבי אמו, אמצו כבן, וממנו ראשית תורתו. חכם משה חאגיז נשא לאישה את בתו של הרופא החכם רפאל מרדכי מלכי מראשי הישיבה, ולדאבון ליבם לא נולדו להם ילדים.
בשנת תמ"ט (1689) נפטר הראשון לציון, חכם משה גלנטי, וישיבת 'בית יעקב', שעמד בראשה נסגרה. חכם משה חאגיז יצא את ארץ ישראל לגייס תרומות להקמת קרן לחיזוק תושבי ארץ ישראל. הוא יצא לאיטליה ולאמסטרדם, ובשנת תנ"ד (1694) הגיע למצרים.
בשנת תס"ד (1704) חכם משה חאגיז הדפיס את ספרו של זקנו חכם משה גלנטי 'קרבן חגיגה', ואת השו"ת של אביו חכם ישראל יעקב חאגיז 'הלכות קטנות', בנוסף כתב הקדמות לספרים רבים.
חכם משה חאגיז יצא לעזרתו של רבי צבי אשכנזי במלחמתו נגד השבתאים, ואף נאלץ לעזוב את אמסטרדם בשנת תע"ד (1714). הוא עבר לעיר אלטונה (המבורג). בשנת תצ"ח (1738) חזר לארץ, והתיישב בעיר צפת.
חכם משה חאגיז נפטר בשנת תק"י (1750). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
חכם משה חאגיז פרסם ספרים רבים ביניהם: 'לקט הקמח' - פסקי הלכות, 'אלה המצוות' - על סדר תרי"ג מצוות, 'שתי הלחם' - שו"ת, 'צרור החיים' - הלכה יומית, 'משנת חכמים' - על קניני התורה, 'שפת אמת' - על חיוב מצוות ישוב הארץ, 'אלה מסעי' - על ארץ ישראל, וכן כתב ספרי פולמוס כנגד השבתאות ביניהם: 'אגרת הקנאות'.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לעשותה בשמחה ואפילו לעשיר שהוא עני באותה שעה.
מצוות הצדקה צריך לעשותה בשמחה ובצנעה כדי שלא לביישו כמו שנאמר: 'הנסתרות לה' א-לוהינו' - שרצה לומר: הצדקות הנעשות בסתר הם לה' א-לוהינו, 'והנגלות' - שאינם אלא לכבוד ולתפארת הם 'לנו ולבנינו' - שאינו אלא לקנות שם, ועוד אמרו: 'וצדקה תהיה לנו' - אימתי תחשב הצדקה לנו? - כי נשמר לעשות את כל המצווה, דהיינו בצנעה ולא בפרהסיה לשם יוהרה.
ולפיכך אמרו: שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה עם מי שהוא גרוע ממנו כי 'צדיק ה' צדקות אהב', ועוד אמרו: שאפילו לעשיר שהוא עני באותה שעה, דהיינו שהוא במקום שאין מכירים אותו, או שהשעה דחוקה לו מחמת איזה מקרה אנו מחויבים להחזיק בידו, כי בכלל הגמילות חסדים נכנס הנעשה עם העשירים בעת שיוצרכו להחזיק בידם, בממון או בדברים טובים וניחומים, ושכרו מרובה, כמובא: 'כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחד עשרה ברכות' - כי לפעמים מי שרואה עצמו נצרך לבריות, ויורד מנכסיו, ותבחר מחנק נפשו, חושב כי אבדה תקוותו ואז הוא מצוה לנחמו ולדבר על ליבו דברים המתיישבים על הלב, שלא יצטער על גלגל החוזר, ועל עולם שאינו שלו, כי עוד השמש במרומים, ושוב ישיב כאז שבותו כמו ששב את אחרית איוב.
אלה המצוות, עמ' רנ"ג- רנ"ד, דפוס חורב ירושלים, תשכ"ד (1964)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שאין רצונו יתברך, שתישאר הארץ שוממה מבלי בניה.
מגלות בבל יש להוכיח, שהיה לו לה' יתברך, וכי יש לו חפץ, שלא תישאר ארץ מולדתנו חרבה ושוממה, מבלי בניה כל עיקר. מאחר שעינינו הרואות כי לב מלך ביד ה', המשים בלב מלכי החסד שבאומות העולם, שיתנו לנו שארית בארץ, וברצי כסף יהיו מתרצים שידורו בתוכה מבני ישראל, ובשעת החורבן עצמו הפך לבב נבוזראדן שר צבא נבוכדנצאר עבדו, לכדי שיניח בארץ יהודה הדלת העם, ליתן להם כרמים ... הרי לך ברור בזה כי לא היה רצונו יתברך שתישאר הארץ חרבה ושממה מבניה כל ועיקר.
שפת אמת, אלה מסעי, עמ' 30, הוצאת מכון בני יששכר, תשמ"ז (1987)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד חזקת נשים צדקניות לכבד לפני כותל מערבי.
והנשים הצדקניות הולכות בכל ערב שבת ומכבדים לפני כותל מערבי ואין דובר להם דבר ... וביום שבת ויום טוב אחר יציאת בית הכנסת, יש מהבעלי בתים שיש להם בתים שהחלונות פתוחים לכותל המערבי קרוב, ונראה כאילו היו סמוכים שם, מתפללים תפילה קצרה וזה נוסחה בקיצור מתחילים: 'ואני ברוב חסדך' ואחר כך מזמור פ"ד, ואחר כך מזמור קכ"ב, ואחר כך 'פרשת התמיד', ו'מוסף היום', ו'פיטום הקטורת', ו'עלינו לשבח', ואומרים קדיש והולכים כל אחד לביתו, ויש מי מהם שלאחר מנחה הולכים לכותל מערבי עצמו ומתפללים תפילה זו, ואין מי שיצפצף פה להם.
אלה מסעי, עמ' 24, אלטונא, תצ"ג (1733)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שיהיה בידו ספרי הקודש, שיוכל כל אחד להיות משכיל.
עתה בעוונותינו כי נתמעטו הלבבות, ואין בידנו ולא שגורה בפינו התורה שבעל פה, כמו שהיו בדורות הראשונים, שבקוראם במקרא היו מפרשים על כל כתוב וכתוב כל פרטי דיניו והלכותיו, לפיכך לא היו צריכים כי אם דווקא לספר תורה. ... וכיוון שכך, ודאי שמצווה בעיני כל אחד להיות בידו ספרי הקודש שנתחברו על פי התורה כמו שהיא: המקרא עם פירוש רש"י, והבקי במשנה, משנה עם הפירושים שנתחברו אליה, ויערוך לפניו ב'שולחן הערוך', וספר 'מנורת המאור', ו'ראשית חוכמה' ו'עין יעקב' ו'מדרש רבות ודומיהן', לפי שמאירים עיני ההמון, ואם ירגילו עצמם בספרים הנזכרים, כפי שהוא מנהג בעלי הבתים היראים את ה' ואוהבים תורתו, יראו וימצאו טעם כעיקר, במה שיאמר להם, מחכמי הזמן, אותם האמיתיים, ואחר כך יוכל כל אחד להיות משכיל לדבר ויועיל לו. וכאשר יברכהו ה' בעושר וכבוד, יוסיף לקנות לו תלמוד ערוך, הרי"ף והרמב"ם והבית יוסף ודומיהם מגדולי רבותינו בעלי ההוראה, אשר באמצעות הספרים הללו יתחבר אל הספרים הבקיאים בהם, ותחשוק נפשו בתורה עד שיבוא למדרגה להיות ביתו 'בית ועד לחכמים', ויקבע מדרש בביתו, כפי יכולתו.
אלה המצוות, עמ' שמ"ח-שמ"ט, דפוס חורב ירושלים, תשכ"ד (1964)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד אהבת הרע, שאפילו הרע לך, שאין דבר רע יורד מן השמיים.
'ואהבת לרעך כמוך' - ולמה נקט לרעך? - בא להודיענו, דהיינו: אפילו שהרע לך, והיינו טעם: לפי שהוא כמוך, וכמה פעמים שלא במתכוון אתה מרע את עצמך, ובאמת שגגת הרופא כוונת הבורא יתברך היא, אם כן כך הוא היזק הרע שבא לך מצד אוהב ורע, מאת ה' הייתה זאת, אפשר כדי שלא תצטער כל כך ואפשר כדי שתצטער יותר, והכל הוא לטובתך, כי אין דבר רע יורד מן השמיים, ולפיכך מצווה עליך לאוהבו, כאהבת המשלחו, כי שליח רחמן הוא ודעהו.
אלה המצוות, עמ' קנ"ד, דפוס חורב ירושלים, תשכ"ד (1964)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שבעל פה היא ציווי מפה לפה, הולך ומגיע מפי הגבורה.
'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - תורה שבעל פה, שהיא ציווי מפה לפה, שימה בפיהם, זה יעיד ויורה מקרא שכתוב: 'תורה ציווה לנו' - להורות שדברי החכמים רבותינו, הולכים ומגיעים עד משה מפי הגבורה, בקבלתם איש מפני איש, באסיפת זקנים, והסכמתם עליה, היות קבלת האחרונים מהראשונים אמת וצדק, אשר שתו בצמא את דבריהם כדי להרוות צימאון בני ישראל בגלותם, אשר בחמלת ה' אותנו, נתן להם לב לדעת, כי היו ויהיו הדורות הולכים ומתמעטים, כמו שאמרו: 'עתידה תורה שתשתכח מישראל' ולכן הסכימו והשאירו לנו אחריהם 'ברכה עד בלי די', 'הלא בספרתם'.
שפת אמת, אלה מסעי, עמ' 12, הוצאת מכון בני יששכר, תשמ"ז (1987)