מקצת שבחו

רבים נבוכו על מה נסמכו קדמוננו, ומאין יסודם ועל מה אדניהם הוטבעו, וביותר אחינו היהודים הבאים ממרחקים, שהם תמהים על מנהגינו, ושואלים לנו מה זה מנהג בלי יסוד.
פעם אחת בא לכאן חכם מארץ הצבי, בימי עשרת ימי תשובה, ובראותו איך אנחנו אומרים בשמונה עשרה: 'ובכן יתקדש', 'ובכן תן פחדך' כראש השנה ויום הכיפורים, תמה ואמר מה זה? ומצא חבורה לומדי תורה, וגם אני בתוכם, ושאל ממנו להביא לו טעם ויסוד ומקור למנהג זה, אך אין מי ממנו יענה לו דבר, רק כך הוא המנהג, כך קבלנו. אז חרה אף החכם ואמר לנו: אתם תשנו המנהג שתיקנו אנשי כנסת הגדולה?! אם יבוא משיח ויכה על קדקודכם. אז ראיתי לאסוף את חרפתנו. חיפשתי ובדקתי בהמון הספרים למצוא יסוד ומקור למנהגינו, ומצאתי ספר כתב יד קדמון שהעיד על המנהגים אך לא העיר כל הצורך, ומעתה ייוודע לך כי אבותינו הקדמונים לא קוטלי קנים באגם הם, והתקינו והנהיגו על פי טעם שורש ויסוד ומקור למנהגיהם מפי הגאונים הקדמונים, ויסודתם בהררי קודש.

ישנם איזה אנשים זריזים וזהירים לעבודת ה' יתברך שמו, ומקיימים חובת האדם לבורא כפי טבע האפשר לקיימו, ומקדמים עיניהם אשמורת לומר בקשות ותחנונים ... אבל מצד הבחינה השנייה, יהי רצון שלא תבוא נפשי בסודם, כי הפרו ברית אחים וחובת האדם לאדם, לא שמו אליה לב וישליכוה אחרי גוום. כי מרוב זחוח הלב, לא נחשבו בעיניהם כל בשר ודם, ויהיה הנקל להם להבזות לצעירים אלא גם לגדולי העם, עד שפני אחיהם הנכלמים מרוב בושה. פנה זיום, פנה הודם, פליאה דעת ממני האם שכחו כי בצלם א-לוהים עשה את האדם, שומו שמיים על זאת וכי זו היא תורת האדם. ...
מי התיר לכם לשנוא איש את אחיו ולעשות מחלוקת?! והלא כבודכם יודע כי לא נחרב בית מקדשנו ותפארתנו אלא בעוון שנאת חינם. אם כן, מה יועיל לאדם, נולד מטיפה סרוחה, לחרחר ריב ולרדוף חברו בסערה וסופה, על כבוד המדומה ליישב בראש, ולעמוד ולהתפלל במקום רוממה ההיא, כי מה לי בכאן הלא כל בית כנסת אדמת קודש היא, ומה נעמו דברי חכמינו זיכרונם לברכה: 'אל תעש תפילת קבע אלא תחנונים'. בינו נא זאת אחי ותנו לב לדעת, לצוות עם החברים ולבטל כל שנאה וכל מחלוקת.

בי"ז בתמוז, יום התענית, נהגו פה מקדם לגבות צדקה מאנשים ונשים וטף, ולקנות בהם שני פרים ולשחטם, ולחלק לעניים כפרה לכל ישראל.

בעגלת הקיטור ישבנו בחדר אחד לבדינו, ואין איש נוכרי בינינו, ועד מהרה תקע אחד בחצוצרות, לאות כי העגלה תיסע לדרכה, ותכף העלתה קיטור העשן ותיסע במהירות. הדרך ההולכת מיפו, לפניה ואחריה, כיכר יפה אף נעים, משתרע משני צדי הדרך, והעטוף יבול תבואה וגפנים למכביר, המרהיבים עין העובר. ... הנסיעה ההיא, הייתה לנו לטיול ועונג, גם שירים שרנו, גם יין שתינו, גם טבק עישנו, עד אשר עברנו בין רכסי ההרים וטורי סלעים באורחות עקלקלות. עדי הגענו אל הר אחד, ומרחוק ראינו ירושלים, תבנה ותיכונן, הוא ההר אשר עליו תתנוסס העיר הקדושה, חרדת קודש אחזתני, אף אגלי דמעה נטפו מבבות עיני, בראותי את ירושלים, ובהעלותי על לבבי את דברי ימי העיר העתיקה הזו, אשר ראתה מלכי עמי, כהניה, נביאיה וחוזיה, בגאונם והדרם, ואשר בה צרורים פרקים הרבה בדברי ימי עמי, קרעתי כנף מעילי כנהוג, ואף לבבי נקרע בקרבי, ובקול מר קוננתי: מזמור לאסף.

האגדתות, אשר הם חלק גדול מן התלמוד ומקצוע גדול בתורה, ונמצאו מפוזרים על המשנה והברייתות ובשני התלמודים, והגם שאין בהם עניינים הכרחיים ונצרכים להלכה ולמעשה, הנה מעלתם גדולה עד מאוד מצד אחר, כי באו להשלים אותנו בדרכי האמונה הטהורה ובכל העיקרים והיסודות אשר דת משה וישראל נוסדו עליהם, ותכלית מגמתם ומבטם באו ללמד אותנו מדע בינה והשכל, בדעות נכונות ובמידות ישרות. כולם אהובים וברורים, וכולם קדושים, יוצפנו במאמרים קצרים חכמה רבתי.

יש מחמירים חומרות קשות כהנא וכהנא, ולא רק לעצמם כי אם גם על כל לאומינו, ובזה בעטו מה שבעטו רוב המונינו, כי לא יכלו לסבול חומרות וגזירות חסידנו, והמחמירים לא בחנו בעין בקרת איך וכיצד להתהלך עם בני עמנו, והוא כי הנה חכמינו זיכרונם לברכה, ידעו בעיניהם הבחונות, מה לגזור ומה לתקן מה להחמיר ומה לתקן, ומעולם לא גזרו דבר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו, כידוע מזה ברחבי ים התלמוד, וכן הפוסקים ראשונים גם אחרונים, אם ראו איזה דבר שהוא מהדין מותר, ובכל זה יש מקצת יחידים שיכולים לעמוד בה, לא כתבו בפירוש שהוא אסור, רק כתבו: 'המחמיר תבוא עליו הברכה' ... והנה המתחסדים האלה, המחמירים על ההמון יותר מדי, מבלי יחזו מראש מה תהיה אחרית זו החומרא, בראותם איזה איש פרטי שאינו נוהג באותה החומרא, מחרפים אותו וגוערים בו ומכלימים אותו ברבים לאמור: איך מלאך לבך לעבור על דברי חכמים, שכתבו 'כל המחמיר תבוא עליו הברכה', והאיש ההמוני הזה בשמעו דברי מחרפיו חינם, עולה עשן באפו ואש נשקה בו עד להשחית, באומרו: אני עמדתי לפני רבי ולפני כמה גדולים, ולא נהגתי באותה חומרא, ולא אמרו לי ולא כלום, ואלו באים רק לרמות אותנו, אין זה כי אם יוהרה וגניבת דעת. עד שמקצת ההמונים פטרו פיהם לבלתי חוק באומרם כי אין ברכה כזה כי אם קללה בהנאום הזה, ומתוך כך אש המריבה והמחלוקת ושנאת חינם מתגברת מיום אל יום ביניהם. הללו מצד זה מתרחקים מפניהם ולא יגעו בכל אשר להם, והללו מצד זה לוקחים כל טהרות וחומרות שעשו ושרפום לעיניהם. ומי גרם לכל זה, אם לא אלו המתמיהים המחמירים, אשר לא נתנו דבריהם לשיעורים, הקופצים לדון ולהורות בלא רשות ראש המורים.