מקצת שבחו

'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - אמר דוד המלך, עליו השלום, לשלמה בנו: 'והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב כיכרים מאה אלף' -שמאחר שהיה מלך גדול איך אמר 'בעניי הכינותי'?! - ופרשו הם זיכרונם לברכה, שכוונתו לומר שהיה מסגף עצמו כעני, כדי להרבות זהב וכסף לבניין בית המקדש לפאר את בית א-להינו. וממנו ילמוד כל אדם בעניין מצוות הצדקה, לנהוג את עצמו ובני ביתו בעניין אכילה ושתייה ומלבושים וכיוצא כעניים ולא להרבות בהם, כדי להרבות בצדקות ומעשים טובים. ...
והיינו שתרגיל בני ביתך להאכילם כעניים, כדי להרבות בצדקות ומעשים טובים ומצוות אורחים, ואז 'יהיה ביתך פתוח לרווחה' - תמיד להאכיל לאורחים ולעניים הבאים לביתך. שאם אתה מרבה לבני ביתך באכילה ושתייה וכיוצא, אי אפשר להיות ביתך פתוח לרווחה תמיד.

רחש ליבי לפרש כוונת הנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, זכותם יגן עלינו אמן, לומר אחר תפילת י"ח: 'ונפשי לעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך' - על ידי שאני אוחז במידת הענווה ואני משים עצמי כעפר, שהכל דורסים אותה ואינה מקפדת, אם כן פתח ליבי בתורתך - שרוח א-להים תלמדני תורתך, כמו שכן הוא באדם הזוכה למידת הענווה שרוח א-להים תלמדהו תורה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם.

'רבי אומר: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' - אם יבוא לפניך נער קטון לומר לך איזה חידוש בתורה, ואתה אדם גדול בתורה, לא תאמר: הלא איש גדול אני, ואם אקשיב ואשמע מנער קטון, איה כבודי? אלא הט אוזנך ושמע דבריו כי לא הנער הוא המדבר כי אם התורה עצמה.
וזהו אומרו: 'אל תסתכל בקנקן' - שהוא הנער הקטון הבא לפניך, 'אלא במה שיש בו' - רוצה לומר: בתורה שיש בו, שהתורה עצמה היא המדבר עימך ולא הנער הקטון.

'לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - וזה כוונת המגיד, שטרם יבוא האם לזמן אורחים ולפרנס עניים בלילה הקדוש הזה, פתח דבר יאיר הצעה זאת: 'הא לחמא עניא' - כדי שלא יעלה על לב איש לומר, שהנותן צדקה לעני ובפרט אם זן אותו הניח מעותיו על קרן הצבי. ... והתשלום גמול שאנו מצפים בזכות הצדקה, שאנו עושים בלילה הזאת, לזמן עניים שיבואו לאכול, הוא 'השתה הכא לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - שהצדקה תגרום שבעתיה, יבוא משיח צדקנו ויגאלנו גאולת עולמים.

והרי ראינו שנוהג העולם כך, שכשמנשק התינוק ידי הכהן או ידי החכם, מניח ידיו על ראש התינוק ומברך אותו ברכת 'יברכך'. ולא שמענו מעולם פוצה פה ומצפצף על מנהג זה.
ובהכרח צריך לומר שמה שכתבו שאין נשיאת כפיים פחות מעשרה ובתפילה, היינו כשבא הכהן לברך ברכת כהנים כדינו מעומד ובקול רם - שזה לעיכובא.

שכישראל ראו בתשעה באב בערב, שבא האש בהיכל הקודש, אמרו מזמור, ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, ושמחו שמחה גדולה. וכתב רבינו האר"י, זיכרונו לברכה, שנהגו העולם לומר פסוקי נחמה בערב תשעה באב. ומרן החבי"ב הביא משם הרב 'צידה לדרך', שערער על מנהג זה, שכל היום אסור בתורה יעויין שם. ורבינו האר"י טעמא טעים על מנהג זה על פי האמור, שאז שמחו ישראל ששפך חמתו על העצים, ואז קבלו נחמה, וכתב דהוא מנהג טוב ונכון.

'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון' - 'יפה' שהוא הלשון שטוב שתלמד תורה עם דרך ארץ שהוא המלאכה, והיינו שעוסק בתורה וגם עוסק במלאכה לזון בניו ובני ביתו, ולא יש לו דאגת הלב על מזונותיו שהיא הצד הרע שיש בעניות. ...
והמלאכה אשר עימו היא מועילה ללמוד בשמחה, שלא יש לו דאגת הלב על מזונותיו, שהדאגה מביאה לו לידי עצבות, והיא גרמה לבוא לידי חטא, וכשלומד בשמחה יש לו השראת שכינה שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. ... ו'כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' וכיוון שדאגת הלב על מזונותיו היא גורמת שכחת התורה יבוא לעבור על דברי תורה מחוסר ידיעה.