מקצת שבחו

'אוהב את הצדקות' - נותן צדקה בעין יפה ובלב שמח. ולא יאמר: מכיוון שאני עוסק בתורה, פטור אני מן הצדקה, כי עניין הצדקה הוא מתוך לב טוב שיש באדם, שהוא דבר המסוגל לקניית התורה.

'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' - לפעמים נמצא ילד חכם ומלומד ויש בו דעת של זקן, ולפעמים נמצא גם כן זקן אבל אין בו כח להטעים את דבריו ולהסבירם, הנה בוודאי מוטב ללמוד מן הילד החכם יותר מללמוד מהזקן. דהיינו שצריך לשמוע את האמת ממי שאמרו, כמו שמובא בספרים הקדושים, אשר לכל אחד ואחד מישראל יש חלק וניצוץ מתורתנו הקדושה כפי ערך הנוגע לשורש נשמתו. ואין אדם יכול לחדש דבר בתורה מה שחברו מזומן לחדשו. ולכן ישמע האדם דברי תורה אפילו מצעיר לימים אם אמר כהלכה. כי לפעמים ימצא האדם מרגלית באשפה.

'אל תהי בז לכל אדם' - אפילו כשתראה אחד עובר על מצוות ה' אשר לא תעשנה ואשם - אל תבזה אותו לאמור: רשע, למה תעשה כזאת. כי ייהפך לבבו על ידי זה לשנוא אותך, אלא אדרבא תאמר לו: צדיק אתה בעיני, ואיך תעשה כזאת? ועל ידי זה יקבל תוכחת מוסר, ויוכל להיות שיחזור בתשובה על ידי תוכחתך. וכן אפילו שהוא רשע גמור אל תאמר: לא אתפלל עימו ולא אצרפנו עימי כי איך יתערב החול עם הקודש. לזה אמר: 'אין לך אדם שאין לו שעה' - כי האדם בעל בחירה ומשתנה כל שעה, ואפשר שבזאת השעה יתחרט על חטאיו ולא יחטא עוד וגם אולי יהרהר בתשובה. כי לפעמים בשעה אחת יוכל האדם לתקן את כל מה שקלקל במשך כל ימי חייו. כעניין מעשה דרבי אלעזר בן דורדיא שהוא בגמרא שבכה רבי יהודה הנשיא ואמר 'יש קונה עולמו בשעה אחת'.

'והעמידו תלמידים הרבה' - לימדו אותנו איך להנהיג את הבית, דהיינו להנהיג את הבנים לעבודת ה'. ועל זה אמר: 'תלמידים הרבה' ולא אמר 'רבים' - כוונתם בזה שיהיו תלמידם זמן הרבה, דהיינו: שיתמידו בלימודם. ולא שבזמן מיטב לימודם, יוציאום לעבודה או למסחר. וכן אמר רבי מאיר: 'מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה'

'יתן ויתנו אחרים - חסיד' - בעל המידה הזאת נקרא חסיד, יען כי הוא נותן משלו ומשתדל שיתנו גם אחרים. כי הוא מתיל לפני כולם ומתנדב בעין יפה, ואז גורם הוא שיתנו אחרים בעין יפה, כי ממנו ילמדו וכן יעשו. והחליט התנא לקוראו חסיד כי מעשה הצדקה היא הסיבה היותר גדולה לקרב הגאולה. כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין ישראל נגאלים אלא בזכות הצדקה, שנאמר: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. ולכן נקרא סתם חסיד בשביל שהוא מתחסד עם קונו על ידי הצדקה.

'הווי מתפלל בשלומה של מלכות' - כאשר נלטוש עין בדברי התנא להתעורר על דברי קודשו, נראה כי כוונתו בזה לבל יעלה על דעת האדם כי פחדו ליראתו מפני המלך הוא מיראת העונש, אולם מי שיש לו לב מבין, ישכיל ויבין כי מלבד יראת העונש, הכרחי מאוד להיות כפוף תחת יד המלך לשמוע בקולו ולדבקה בו באהבה עזה, כי המלך הוא ציר ממרום, שלוח פה בארץ, והשם הוא שבחר באדם הזה להיות מלך, ולשומו לשומר האנשים בארצות החיים. ואם ה' אצל מכבודו ויתן לו להיות מרומם על כל בני תמותה, אם כן גדול הוא החוב על כל איש ואיש להוקירו ולאהבו בכל לב ונפש. לשמור פקודתו ולהתפלל בעד שלומו והצלחתו, כי שלומו והצלחתו הוא הצלחת עמו וארצו. ועל ידי הנהגת ממשלת המלכות להעניש המורדים והפושעים, על ידי זה שוכני ארץ יושבים שלווים ושקטים - 'שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'. ומוזהרים אנו בזה שלא להיות כפויי טובה, חס ושלום, כי מכיוון שהמלכות מגונן עלינו, ובמשפט יעמיד ארץ, מחויבים אנחנו להתפלל בעד שלום המלכות. וכן מצינו באברהם אבינו, עליו השלום, שהתפלל בעד אבימלך. ויעקב אבינו, עליו השלום: 'ויברך יעקב את פרעה', וכן ציווה ירמיה הנביא, עליו השלום, לבני הגולה: 'ודרשו את שלום העיר ... כי בשלומה יהיה לכם שלום'.

מכיוון שבחג השבועות ניתנה תורה שבכתב בהר סיני, והשורש אצלנו כי התורה שבכתב מתבארת היטב על ידי תורה שבעל פה, אשר קיבל משה רבינו, עליו השלום, מפי הגבורה, וזולתה לא היינו יודעים אמיתת שמירת המצוות. לכן אנו מקדימים לקרוא מסכת אבות באלו השבתות הקודמים לחג השבועות, לפי שבאה שלשלת הקבלה ומסורת תורה שבעל פה ומתחלת: 'משה 'קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' וכן כל המקבלים אלו מאלו איש מפי איש, כי בבוא יום מתן תורה, כבר שיעבדנו עצמנו לשמוע בפירושה ובשמירתה אל מסורת קדמוננו, המקבלים מאלה אשר קדמום, עד משה רבינו, עליו השלום.