מקצת שבחו

אף גם זאת מעיקרי התשובה, הוא להיות הכל באחדות, כשבת אחים גם יחד, שכל מי שיהיה במחלוקת לא תועיל לו התשובה, וכמו שאמרו המפרשים במאמרם זכרונם לברכה על פי אל 'תפן אל מנחתם' - אל תקבלם בתשובה, דהיינו משום שהיו במחלוקת, שמלבד כמה רעות המחשבות בסיבת המחלוקת, עוד בה שננעלים שערי תשובה, בר מינן. וכל קבל זה: פתח הנביא הושע ואמר: 'שובה ישראל עד ה' א-להיך' - שכלל לכל האומה ישראלית בלשון יחיד, ואמר: 'שובה ישראל' ל- רמוז דהיינו והועילה להם התשובה, בהיותם כולם באחדות, כאיש אחד, חברים.

ובזה נראה לעניות דעתי לתת טוב טעם ודעת, למנהג הקדוש הזה, שנהגנו מימי עולם ומשנים קדמוניות, לעשות מצווה זו של הלבשה בבית הכנסת ברוב עם הדרת מלך, בשירות ותשבחות ובשמחה ובטוב לבב, והוא יען כי עיקר מצוות הצדקה היא ליתנה בסבר פנים יפות ובשמחה, והן בעוון לא פוחת העולם, שיש בני אדם שנתנו אותה ליד גבאי צדקה על כורחם, שלא בטובתם, והרי יאבדו זכותם, חס ושלום. ולכן נתקן המנהג הקדוש הזה בבית הכנסת ברוב עם, בשירים ותשבחות, כדי לעשותה בלב שלם, בשמחה ובטוב לבב, ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה, דהיינו בגמר הדבר, שהיא נעשית במקהלות עם בסבר פנים יפות ובשמחה. ...
שכתב הרמב"ם שכל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו והפסידה, אלא צריך ליתנה לו בסבר פנים יפות ובשמחה, שהוא בדרך כבוד, שלא יהיו פניו כבושות בקרקע, ובזה הנה שכרו אתו קיים לעולם. וזה אומרו: 'פיזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד' - רצה לומר: הן אמת שצדקתו עומדת לעד, אך בתנאי כי 'קרנו תרום בכבוד' - כלומר, שלא יתן הצדקה בהיותו ראשו על כרעיו, פניו כבושות בקרקע, ויפסיד המצווה, אלא 'קרנו' - דהיינו ראשו, על דרך שאמר הכתוב: 'תרוממנה קרנות צדיק', 'תרום בכבוד' - שיהיה בהרמת ראש, שבזה תהיה נתינתה בכבוד, ואז 'צדקתו עומדת לעד' - שלא יאבד זכותו אלא לעולם תעמוד.

'תורת אמת היתה בפיהו...בשלום ובמישור הלך אתי' - שהקדוש ברוך הוא השליך התורה שנקרא אמת ארצה, אך השלום נשאר אתו במרום. ואם האדם עוסק בתורת אמת יזכה גם כן למידת השלום. ...
וזה שאמר: 'תורת אמת היתה בפיהו' - דהיינו שהיה לו האמת, שהיא התורה ... ולא זו בלבד, שאפשר להיות כן בכל אדם, כיוון שכבר השליכו ארצה, אלא אף גם זאת, 'בשלום ובמישור הלך אתי' - בלומד, עם היות השלום אתי במרום, שנשתייר למעלה, הנה הוא זכה להיות אוהב שלום ורודף שלום.

שלא נאמר שכיוון שבכל מחלוקת שבתלמוד, שחכמים הם חלוקים זה עם זה, אינם מתקיימים דברי שני החכמים, לאחר מחילה ממעלת כבודם, אין הלכה כאחד מהם. אם כן יאמר נא ישראל: מה לי לטרוח לשמוע דברי החכם ההוא, שאין הלכה כמותו, יכול על מגן שלא יוצא ממנו דבר, ולא ישמע כי אם דברי החכם שהלכה כמותו דווקא ותו לא. לכך בא ללמד דעת את העם כי זו סברה מוטעית היא, כי מלבד שאמרו: 'דרוש וקבל שכר', אף גם זאת שיהיה שלא יתקיים סברת החכם השני, שאין הלכה כמותו בעולם הזה, אבל מכל מקום לא נתבטל סברתו לגמרי, וצריך לשומרה בלבו, וברוב הימים יתקיים סברתו, שעל דרך האמת הלכה כמותו, וצריך לשמוע דברי שניהם. ולעניין הלכה כה יעשה כאשר יורו לנו רבותינו הקדושים, את הדרך נלך בה. וזה אומרם: 'הט אזנך ושמע דברי חכמים' - דברי חכמים דייקא, דהיינו שישמע דברי שני החכמים החולקים זה עם זה, שלא די לו בשמוע דברי החכם האחד שהלכה כמותו, אלא צריך לשמוע דברי שניהם. ... וכבר כתבנו שהטעם שצריך לשמוע דברי שניהם היינו משום שאף שעכשיו, לא נעמו אמריו של אותו מי שאמר, שאין הלכה כמותו, מכל מקום לא נתבטלו דבריו לגמרי, וברוב הימים 'צדקו יחדיו', שהלכה כמותו על פי חכמת האמת.

ראש השנה, שהוא בתחילת חודש תשרי, שהכתוב קבעו חובה לדורות, להיות ימי הדין והסליחה בימים הללו. ולפי שקשה על זה, שמדוע הוקבע ראש השנה בתחילת חודש תשרי, שהוא שנה חדשה, ויום הכיפורים בעשרה בו? והלא מן הראוי היה לקובעם בחודש אלול, שהוא סוף השנה, אשר כח בהם לכפר על עוונות כל השנה ולא בראש השנה החדשה. שאין בהם כוח לכפר עוונות השנה שעברה, כחקירת הרב מורנו הרב משה קורדוברו. לזה אמר: 'כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו' - ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: זה יום הכיפורים: כי גדול יום ה', ונורא מאוד דייקא, כלומר, שיום זה לא נמסר ביד שום שר, כי אם הוא בידו יתברך דווקא, ובשם ה' יכנה, ולא לשום שר, כי מי יכילנו, שכיוון שהוא שנה חדשה, לא היה בו כוח להכיל, כי אם בעבור היותו יום ה' דווקא, ומשום כך גדול כוחו של יום הכיפורים, שמכפר אף על עוונות של שנה שעברה וכאמור.

מה שאמרו: 'שאלו שלום ירושלים', אף ש'ישליו אוהביך' - שאף שהם בשלווה, עם כל זה שאלו שלום. שזוהי דרך ישרה: לשאול בשלום אף בלי מחלוקת. ולזה הבטיחם הכתוב 'יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך' - כלומר שיהיה להם שלום, אף שיש להם שלווה. והשלום אינו בעבור שהיה מחלוקת תחילה, אלא 'למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך' - דהיינו אחים שיצאו מבטן ומהריון ולא נחלקו מעולם, וכן 'למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך' - שבית המקדש נקרא שלום, אף שלא היה בך מחלוקת. ...
כבר כתבנו שכוח השלום שהיה מקטרג על בריאת האדם נשתייר למעלה, וזה גורם, שיש מחלוקת למטה, ועל ידי זה נחרב בית המקדש, בעוון שנאת חינם. ... וזה שאמרו: 'שאלו שלום ירושלים' - כלומר השלום שנשתייר למעלה, שאלו אותו 'ירושלים', שייתנהו הקדוש ברוך הוא למטה, ועל ידי זה: 'ישליו אוהביך' - דהיינו שלא יהיה שנאת חינם בין רעים אהובים ... וזהו: 'למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך' - שעל ידי השלום יתקיים הבית המקדש. ועתה מהרה יבנה בזכות השלום.