חכם יוסף ניסים בן אדהאן


מקצת שבחו

חכם יוסף ניסים בן אדהאן נולד לאימו ולאביו חכם אברהם בשנת תר"ו (1846) בעיר יפו. שנה קודם לכן, בשנת תר"ה (1845), עלתה משפחתו מהעיר טיטואן שבצפון מזרח מרוקו. 
ראשית תורתו ינק מאביו ומזקנו חכם יוסף, שעסק בסידור כתביו להכינם לדפוס. בשנת תרמ"ח (1888) יצא למרוקו, לשחר לפתחם של נדיבים שיעזרו לו במימון הדפסת כתבי זקנו. בדרך עצר באיזמיר שם נפגש עם החכם אברהם פלאג'י, ובהמשך שהה באי גיברלטר, בביתו של רב המקום חכם שמואל לעסרי. בשנת תרמ"ט (1889)  הגיע למחוז הולדת משפחתו בטיטואן, שם התוודע אל חכמי טיטואן ומרכש, ונתבקש לשמש רב העיר סיאוטה, בתפקיד זה שימש עד סוף חייו.
בעיר סיאוטה הנהיג הנהגות, תקנות וסדרים לחיזוק היהדות והפיח רוח חיים לאהבת תורה ולקיום מצוות. הוא היה נערץ על בני עדתו, ועל כל בני העיר נוצרים ומוסלמים. ביתו היה פתוח לרווחה להכנסת אורחים ולקבלת עצה וברכה, ליהודים ולגויים, במיוחד היה מקבל בשמחה שד"רים, שהגיעו מארץ ישראל, שאליה לא תמו געגועיו.
גם בהיותו רב העיר, לא פסק משקידתו בתורה, ומכתיבת חידושי תורה אך רק חלק מהכתבים שפר גורלם, וחלקם אבדו ברבות השנים. גולת הכותרת של יצירותיו - ספר 'מעשה בראשית', טרח בעשר אצבעותיו להדפיסו בחייו. לשם כך, בהגיעו לגבורות, יצא להשגת הכסף הנחוץ לכך, הדפיס את הספרים וחילקם לכל דורש.
חכם יוסף ניסים בן אדהאן נלקח לבית עולמו ביום שבת קודש ח' שבט תרפ"ו (1926).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד גודל מצוות הכנסת אורחים על אשכנזי הבא בין ספרדים.
מצוות הכנסת אורחים - ביותר יגדל מצווה זו, על אשכנזי הבא בין ספרדים או להיפך, ולא כרבים מעמי הארץ האומרים שספרדי ילך לספרדים ואשכנזי לאשכנזים, וכל מין ירחם על מינו, כאילו בני ישראל הם שני אומות, חס ושלום. ובוודאי שהאומר כן מחרף מערכות א-להים חיים, כי חרפה היא לנו, וכולנו בני איש אחד, א-ל אחד לכולנו, תורה אחת ומשפט אחד, ולמה נבגוד איש באחיו?!
מעשה בראשית, חלק ד', עמ' 545-547, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד תכלית המבוקש בתורה להיות רחום ואוהב את הבריות.
שלא לאחר שכר שכיר - וטעם מצווה זו הוא מבואר כמו שכתוב בתורה: 'ואליו הוא נושא את נפשו', וזוהי דרך ישרה - ששכיר זה, אולי אין לו מה שיאכל אותה לילה או אותו יום, ובפרט אם יש לו אשה ובנים, והם מוטלים ברעב ומצפים עת בואו, להביא להם מה לאכול, ואם יבוא בידיים ריקניות, כמה מן הצער וריב ומצה וכיוצא בזה, וכאילו הוא נוטל את נפשו, כמו שכתוב למעלה. ובזה יקנה האדם מידת הרחמנות ולב טוב, שהוא תכלית המבוקש בתורתנו הקדושה, להיות רחום, אוהב את הבריות, ומבקש קיום וישוב העולם. ונפשו בטוב תלין, שמח וטוב לב, שזכה שיהיה הוא אדון ויש לו פועל.
מעשה בראשית, חלק ב', עמ' 388, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהתורה, כמו שניתנה היא שלמותה ויופייה, ואין להוסיף עליה.
שלא להוסיף על המצוות - כמו שהתוספת או המגרעת באבריו של אדם ובגידיו הם מום, כי רק מה שברא ה' באדם ביצירה הוא היופי השלם ... כן תורת ה' - כמו שניתנה, ופירושה - כמו שקבלו רבותינו זכרונם לברכה, הוא שלמותה ויופייה, ומי חכם יותר מקדוש ברוך הוא?! שאילו היה צריך להוספה או להגרעה, לא קצרה ידו, חס ושלום, מלעשות. וכתוב: 'אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה'. ויאמר לאדם: צא ולמד, על שהוסיפו אדם וחוה: 'ולא תגעו בו', גרמו מיתה להם ולכל הדורות הבאים אחריהם.
מעשה בראשית, חלק ג', עמ' 135-136, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד כמה מצוות שחובה על האדם לעשותן, בלי שהתורה תחייבהו.
שלא לאחר שכר שכיר - ועל זה אפשר שכיוון רבי חנניא בן עקשיא: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - שהכוונה, שהרי כמה מצוות הם חובה על האדם לעשותן, בלי שהתורה תחייבהו, כמו זאת שאחד טרח יום אחד או לילה או שבוע, מה צורך שתצווה התורה שחייב לשלם לו? ואיך היה עולה על הדעת שישהה שכירותו או להיות כובש שכירותו? ואפילו אומות העולם נזהרים בזה. רק רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל. להבדיל, כמו אדם שיש לו איזה אהוב חביב, ורואה אותו בדוחק ובצער, והוא רוצה להנות אותו, לאכול מיגיע כפיו, בלי בושה ובלי חרפה, והוא ממציא לו איזה המצאות טובות וישרות, הן בסתר והן בגלוי, כדי להרוויח ביותר וכבוד ולא בביזוי, זה ודאי יקרא אהוב נאמן. כן ה' אלהינו לרוב אהבתו לעמו, הרבה להם תורה ומצוות כאלה רבות, רק לתת להם שכר וברכה בעולם הזה, ולעולם הבא להרבות שכרן, ולאכול בלי בושה כידוע.
מעשה בראשית, חלק ב', עמ' 388-389, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שייתן אל ליבו כי בכל יום נעשה גאולה, בכל יום ובכל רגע.
טעם ברכת 'גואל ישראל' - יתן ללבו, כי בכל יום נעשה גאולה, והשם יתברך שומע תפילות ישראל ובפרט תפילת רבים, שאינה נמאסת. כי בכל יום עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, והיא הגאולה הנעשית בכל יום ורגע, כי בכל צרה, ע"י תפילתנו, ה' מרחם עלינו, ומפיר עצת אויבנו, וגואל אותנו מידם. ולזה קבעו חתימת הברכה: 'גואל ישראל' - לשון הווה, ולא 'יגאל' - לשון עתיד ולא 'גאל' - לשון עבר, רק 'גואל' שבכל יום 'גואל'.
מעשה בראשית, חלק ג', עמ' 53, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שלא יהיה שונא לשום אדם בעולם, יהיה מאיזה אומה שיהיה.
כלל העולה, שלא יהיה שונא לשום אדם בעולם, יהיה מאיזה אומה שיהיה, כי אין לנו עסק בענייני הדתות וכמו שכתוב: 'כי כל העמים ילכו איש בשם א-להיו ואנחנו נלך בשם ה' א-לוהינו'. ויזהר מאוד מאוד, שלא לגרום שום צער לשום אדם, ואפילו לגנוב דעתו, וכל שכן שלא לגנוב ושלא לגזול במידה במשקל ובמשורה. וכל דבר שאינו רוצה שיעשו לו, אל יעשה הוא לאחרים. וכל מה שירצה שיעשו לו בני אדם, יעשה הוא לאחרים. כי אחר שכל הנבראים מאדם הראשון, שהיה יציר כפיו יתברך, נברא בצלם א-להים, והוא הוליד בצלמו כדמותו, ומטבע זה לא נפסל עד היום ועד סוף כל הדורות, כן יהיה תמיד, חתום בחותמו יתברך. וגם כמו שכתבנו לעיל: כי כל בני האדם הם כגוף אחד, מחובר מאברים רבים, וכל אחד צריך לחברו ... אם כן ראוי לאדם לאהוב את מין האדם בכלל.
מעשה בראשית, חלק ב', עמ' 410, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שלא יאמר לילך ברוח הזמן, לנטות מהמסילה שדרכו אבותיו.
לא תזוז בשום נטייה מפסיעות של אבותיך הראשונים, וממנהגיהם וסייגיהם ונדריהם ומנהגי בית הכנסת והנהגות לימוד הילדים. וכל כך יהיו דברים אלו יקרים אצלך מה שקבלת מאבותיך, שאם יבוא אחד, גם אם הוא כגובה ארזים גובהו, לא תשמע לו. כי רק הגבולים שגבלו אבותיך, ואותה מסילה ודרך שפנו אבותיך ודרכו בה, הם יביאוך לדרך הישר ותלך לבטח. ואל יאמרו הבנים, שעתה בזמן הזה, נשתנו העתים מימי אבותם, כי עתה צריך לילך לרוח הזמן.
מעשה בראשית, חלק ד', עמ' 581, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)

להקדשת לימוד חכם יומי

לאתר הזהר היומי