מקצת שבחו

'רבי ישמעאל אומר: הלומד תורה על מנת ללמד - מספיקים בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות - מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות' - החכם השלם אשר הגיע למדרגת שלמות הלימוד ראוי שיהיה תכליתו בלימודו אחר השגת החוכמה לשני דברים, כי זולתם יהיה לימודו שווא ותפל, האחד: שיהיה תמיד כוונתו במה שלומד ומשתלם יום יום, כדי ללמדו לאחרים, שיפוצו מעיינותיו החוצה, וזה אומרו: 'הלומד על מנת ללמד', והשני: שיהיה תכליתו מעשה המצוות, שהעסק בתורה הוא לידע טעמי המצוות, אשר מצד ריבוי הידיעה, תגדל האהבה אליו יתברך, לעבוד עבודתו לשמור מצוותיו ולדבקה בו.

'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - כי אם לא פתוח לרווחה, אפשר שיבואו לביתו העשירים, כי העשיר בוטח בעושרו ולא יתבייש להתאכסן בכל מקום שירצה, אף אם יבקשנו ככסף וכמטמונים יחפשנו, כי ידע שיקבלוהו בסבר פנים יפות. אמנם העני, כי דל חלקו, יתבייש מהכנס לבית קטון, אף שיהיה פתוח למקום רחב או במבוי צר, אף שיהיה הבית גדול, אשר על כן יצטרך לכשיכנסו העניים בביתו כבני בית, שיהיה פתוח לרווחה משני צדדי הפתח.
וזה אומרו: 'יהיו עניים בי ביתך' - ואינה אזהרה וציווי רק הודעה, כאילו אמר שישתדל שיהיה הבית פתוח לרווחה מכל צד, וימשך מזה עיקר יקר המכוון שיהיו העניים בני הבית, רוצה לומר: אנשי הבית הנכנסים בו, וקראם בני הבית ולא אמר אורחי ביתך לרמוז כי כזה יכנסו בו בלתי בושה וכלימה, כבני הבית.

'על שלושה דברים העולם עומד' - שלא רבים יחכמו ואין הכול יכולים לעסוק בתורה, וגם יש מהאנשים שאינם יכולים לקיים הרבה מן המצוות, שיהיה להם מעיקים מחוץ מצד הזמן או מצד המקום או מצד מקרים או חולאים באים עליהם, על כן כדי שלא יתייאשו ההמון מהטוב המקווה, אמר שלא על דבר אחד לבד העולם מתקיים עד שיהיו צריכים כולם לעשות הדבר ההוא - רק על שלושה, ועל כן קצת מהם יעסקו בתורה, וקצתם במצוות, וקצתם בגמילות חסדים, באופן שעל ידי כולם יחד יתקיים ויהיה העולם עומד.

תיקנו ונהגו להקדים משנת 'כל ישראל' בתחילת המסכת הזו, ולא עוד אלא שנהגו לאומרה בתחילת כל פרק ... כל פעולה שיפעל האדם, ראוי להקדים אליה התכלית המכוון בה, אשר הוא תחילת המחשבה וזולת זה הוא פועל בטל, ומלבד זה אם ירצה האדם להנהיג לחברו בדרך אחד, אם לא יודיעהו תחילה תכלית הדרך ההוא, לא ילך בה בשמחה ובטוב לבב, רק בדאגה ובעיצבון בהיותו בלתי מצייר תכלית פעולתו. על כן ראו מתקני קריאת המסכת הזו בזמן הנזכר, להקדים התכלית וקלות השגתו, בעשיית הפעולות השלמות וקיום המוסרים המסודרים, בכל פרק ופרק מהפרקים הנזכרים, והוא השגת החיים הנצחיים והם חיי עולם הבא, ואמר שכל איש בשם ישראל יכונה, לא יהיה נמנע ממנו השגת העולם הבא.

'ועל פתחינו כל מגדים, חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך' - שיהיה כולו מקושר לעיל בעניין החוכמה והתורה, שבכל יום ויום, ובכל דור ודור מחדשים חידושים גדולים בחוכמה ובמצפוני התורה, למה שמוסיפים על מה שאמרו הקדמונים, והקדמונים היו כמו פתח להם, שפתחו להם הלימוד, ומוסיפים אחר כך עליהם. וזה אומרו: 'ועל פתחינו כל מגדים' - ירצה, נוסף על פתחינו שפתחו לנו הקדמונים, הוספנו עוד כל מגדים, באופן שנמצאו יחד 'חדשים וגם ישנים' וכולם צפונים לך, להדבק בך.

'שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב'- להיותם בגלות מר וקשה, צריכים לישועה גדולה, כמו שבנגב להיות הארץ ארץ יבשה, לא יספיק המטר המועט, לרוות את הארץ, רק צריכה לאפיקים, כדי 'שהזורעים בדמעה' לרוב פחדם מהיובש, 'ברינה יקצורו' באפיקים ההם. כן ה' א-לוהינו בגלותנו זה, שאנחנו בצרה גדולה יפליא חסדו עמנו, כי אנחנו צריכים לישועה גדולה, בכח גדול וביד חזקה, 'כימי צאתנו מארץ מצרים'.
כי הישועות הקטנות שבכל יום ויום הוא מטיב עמנו, יספיקו להצילנו מידם שעומדים עלינו האומות לכלותינו. אמנם כדי שנקצור ברינה מה שזרענו בדמעה, שיצא לנו פרי, צריך לישועה גדולה כנזכר, שתהיה 'כאפיקים בנגב'. שכפי שריבוי הצער בזריעה תהיה ריבוי השמחה בתבואה, כן כפי ריבוי הצער וזמן הגלות יהיה ריבוי שמחת הגאולה.

'מעיין גנים באר מים חיים' - שיש בה חכמים וידועים, המשלימים אל העם להישירם ולהדריכם אל השלמות, והנה כללות העם הם הנמשלים אל הגן בכללו, עם כל האילנות הנטועות בו עושי פירות, והחכמים והיודעים אשר בהם הם נמשלים אל המעיין ואל הבאר, והנה הדרושים ברבים והמישרים את העם בפרסום, הם הנמשלים אל המעיין אשר יפוצו מימיו החוצה, ונהנים ממנו כל הבאים לשתות בלתי טורח ויגיעה. והחכמים המעמיקים לדעת סתרי התורה ללמוד, המשילם לבאר מים עמוקה, שאינם מושגים המים ההם בלתי יגיעה ועמל, וצריך להכנות, כמו הדלי והחבל להעלות המים מן הבאר, ועל כן אמר שיש בה 'מעין גנים' - להשקות את ההמון כולו, ו'באר מים חיים נוזלים מן לבנון' - שהוא מקום מבושם מאוד, לרמוז על סודות התורה - להשקות את היודעים ומבינים סודות התורה.