מקצת שבחו

למעלת השלום - כתבו התוספות זכרונם לברכה פרק ראשון של תעניות בפירוש פסוק: 'נאמנים פצעי אוהב' - כי האוהבים, כשעושים מריבה, השנאה הולכת ומתחזקת. ואפילו עושים שלום, אותו השלום הוא שקר, אינו נאמן. ובזה יתבאר מה שאמר אברהם אבינו, עליו השלום, אל לוט: 'אל נא תהי מריבה ... כי אנשים אחים אנחנו'. אמר מריבה, ולא אמר ריב. כתבו המפרשים: כי מריבה לשון נקבה, שיולדת. זהו אל נא נריב, לפי שתהיה סיבה שתהיה מריבה נקבה הולכת ויולדת, שכן כתב: 'נאמנים פצעי אוהב'.

'שום תשים עליך מלך, אשר יבחר ה' א-להיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך' – המלך, שתשים, לא יהיה ממשפחה רמה שבכל ישראל, שבזה יתגאה ולא יהיה לבו שפל להיות ב'קרב אחיך', שכן אמרו פרק ב' של יומא: מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בה שום דופי, שאמר רבי יוחנן: אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים מאחריו. וזהו: 'מקרב אחיך'. ומכאן למדו הדין, שאפילו אביו עובד כוכבים ומזלות, אם אמו מישראל - 'מקרב אחיך' קוראים בו.
וזהו 'אשר יבחר ה' א-להיך בו' - פירוש: לא תטעה לשים מלך, מי שהיו בו מעשים רעים, כדי שלא יתגאה, רק 'אשר יבחר ה' א-להיך בו' - שיהיה צדיק. ואם תאמר יתגאה עלינו, לזה אמר: 'מקרב אחיך' תשים אותו, פירוש, שלא יהיה ממשפחה רמה, רק מקרב אחיך, ממשפחה שהיא יושבת בקרב אחיך, שיש לה קורבה עם אחיך ולא ממש מאחיך, כמו דוד מרות, ובזה לא יתגאה עליכם.

'ואברכה מברכיך ומקללך אאור' - 'מברכיך' אמר לשון רבים, ובמקללים לשון יחיד. ועוד קשה שינוי אחר, שהיה לו לומר ומקללך אקלל. ויראה עם מה שנאמר בגמרא, אפילו נכרים המברכים את ישראל - מתברכים. והוכיחו מזה הכתוב. זהו: במברכים, בין ישראל בין נכרים, אברך בעניין אחד. אבל במקללים יש חילוק, שנקט מקללך, שהוא היחיד, הנוכרי - אחמיר אליו, שהוא קילל את ישראל. ואני לא אקללו בלבד שהיא קולא, אלא אחמיר עליו - 'אאור', כמו שנאמר בגמרא: ארור בו נידוי בו שמתא.

'ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה' - בספר בראשית בדף ו' עמ' ד כתוב: רבי שמעון פתח: 'ואשים דברי בפיך' - כמה יש לו לאדם להשתדל בתורה יומם ולילה, לפי שהקדוש ברוך הוא מקשיב לקולם, ובכל דבר שמתחדש בתורה על יד אותו המשתדל בה, הקדוש ברוך הוא עושה רקיע אחד באותו דבר, והקדוש ברוך הוא קורא להם שמים חדשים שמים מחודשים. אמר רבי אלעזר: מהו 'ובצל ידי כיסיתיך'? - אמר לו: בעת שנמסרה התורה למשה רבנו, עליו השלום, באו כמה רבבות מלאכים עליונים לשורפו בהבל פיהם עד שכיסהו הקדוש ברוך הוא. וזהו: 'ובצל ידי כיסיתיך' - כי האיש הזה העוסק בתורה, והוא מחדש בה חידושים, הקדוש ברוך הוא מכסה על אותו דבר, שלא יראוהו המלאכים ויקנאו בו. מכאן שכל דבר המכוסה מהעין יש תועלת בו. מהו: 'ולאמר לציון עמי אתה' - כלומר לאמור לאותם הדברים, המציינים אשר האדם מחדש בתורה: 'עמי אתה' - אל תקרא עמי אלא עימי; אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה שותף עימי. מה אני 'בדבר ה' שמים נעשו', אף אתה בדיבורך עושה שמים.

'ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם' - כיוון למה שאמר הרמב"ם זכרונו לברכה תחילת הלכות תרומות, וזו לשונו: 'ארץ ישראל, האמורה בכל מקום, הוא שכובשן מלך ישראל, מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד או שבט שהלכו וכבשו לעצמם מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו כל המצוות'. וזהו שאמר פה: 'ובאתם וירשתם את הארץ' ואינו אומר 'אשר נשבע ה' לאבותיכם', שאפילו מה שלא ניתנה לאברהם נקרא ארץ ישראל, ובתנאי 'אשר אתם עוברים שמה', כי כל שהרבים הולכים שמה לכבוש זהו נקרא הארץ. ואם כן, הבחירה בידכם.
'למען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע' - פירוש: לא תטעו לדייק ממה שכתבתי לכם 'אשר אתם עוברים שמה' לומר כי דווקא מה שתעברו שמה הרבים ותכבשו - יקרא ארץ ישראל, זה לא תעברו הרבים בו, והלך אחד וכבשה, אפילו שיהיה מן הארץ שניתנה לאבות, שלא יהיה לו מעלת ארץ ישראל.

'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל' - הקשו, שהרי קודם אמר שהיה זקן. ועוד הקשו חכמי האמת, 'יוצא מימים' צריך לו. אמנם עם מה שפירשו בגמרא: אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: 'ואברהם זקן' - ואין זקן אלא שקנה חוכמה. דקדקו זה מהייתור, ובזה יבוא היטב 'בא בימים', כלומר אין אברהם כשאר זקנים, שכל זמן שמזקינים יוצאים מן החוכמה עם הימים; אברהם בא בחוכמה, שהיא הזקנה, שהזכיר קניית החוכמה בא עמה עם הימים, שכל עוד שמוסיף בימים בא בחוכמה. ובי"ת, בימים, בי"ת - עם, כמו עם הימים, כי כל עוד שהיה בא בימים היה בא בקניית החוכמה, שהיא מילת זקן שהזכיר. זה שקנה חוכמה. וחכמינו זכרונם לברכה דרשו 'ואברהם זקן' - אחר שמתה שרה קפצה עליו זקנה, שנאמר 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ'.