מקצת שבחו

כל אותן בני אדם, שהיו בשעת המילה, ששמותם כשם שנקרא בו הילד הנימול, מתכפרים עוונותיהם, כגון אם הילד נקרא שמו אברהם, כל אותן ששמם אברהם שהיו עומדים שם, מתכפרים עוונותיהם.
וזה טעם הנהוג בתוניס, שכל שהיו עומדים בשעת המילה, איש איש לוקח בידו בד של הדס (ממה שמחלקים בבית הנימול לברך עליו), ובצאתם החוצה איש איש בפוגשו את אחיו ממיודעיו, נתנו לו לברך עליו. וזה הנפגש שואלו: מה נקרא שמו של התינוק הנימול, ואחר שיגיד לו את שמו, אז מברך עליו, אשר הוא דבר תמוה, שמה לו לדעת מה נקרא שמו?! ומה עניין ידיעת שמו לברכת ההדס?! - אלא הוא הדבר שמבקש לדעת את שמו, כדי שאם יהיה שמו כשמו, אולי על ידי ברכת ההדס של מילת אותו תינוק, כאילו היה עומד שם בשעת המילה, ויתכפר לו עוונו. ... וכשהגדתי זה לאחד מחכמי המערב אמר אלי, אפשר שזה הטעם של מנהגם במערב, שכל אותם שהיו בבית המילה ושמותיהם כשם הילד הנימול, עושים סעודות למספרם, כל יום סעודה אחת בבית אחד מהם, והיינו לשמחת כפרת עוונותיהם.

ראיתי בספר כתב יד שבא לידי של השד"ר החכם השלם והנ"ו, רבי יוסף ארוואץ, הי"ו, שהקשה במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פירוש 'כפלח הרימון רקתך' - שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון, שאם כן למה אנו מבקשים בראש השנה, שנרבה זכויות כרימון, אם בלאו הכי אפילו ריקנים שבנו מלאים מצוות כרימון? ואני אמרתי אענה חלקי, בסיעתא דשמייא, ליישב קושיה ...
אפשר לפרש בדרך דרש\ על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שעל ידי האחדות אפשר לקיים תרי"ג מצוות, כי מי שעושה זה, נחשב גם כן לזה, עיין שם. וזה שאנו רומזים למעלה לאבינו שבשמיים, שאפילו אם יראה אותנו, שאין אף אחד ממנו שקיים תרי"ג המצוות, וחסר לנו הרבה, ירבה לנו זכויותינו כרימון, שהיא כולה מדובקת בדבק טוב אחד עם השני, הקליפות עם הגרעינים, כן אנחנו על ידי האחדות שבנו, יחשב לנו כאילו קיימנו תרי"ג מצוות וירבה זכיותינו כרימון.
ואפשר ליישב בדרך פשוטה ... שמה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אפילו ריקנים שבך' הוא שהקדוש ברוך הוא ירבה בזכותן, וייהפך במעשיהם עד שיזכם, ויהיו מלאים במצוות.

חכמינו זיכרונם לברכה דרשו: 'בגלל הדבר הזה' - גלגל הוא שחוזר בעולם, היום זה עשיר וזה עני, ולאחר זמן, יתכן הופכם, ולכן הזהירה התורה: 'לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ כי פתוח תפתח'. ויש לדייק, והלא מכלל לאו אתה שומע הן, ומדוע הזהירה התורה, אזהרה אחר אזהרה: 'לא תאמץ לבבך' - 'כי פתוח תפתח'?
ולפי עניות דעתי, נראה: 'לא תאמץ את לבבך' - ולא ירע בעיניך לתת יגיעך לאחר, שלא עמל בו כלל, כי הלא יתכן, אשר בקרב הזמן, 'פתוח' אתה 'את ידך' לקבלו ממנו, וכמו שהמליצו חכמינו זיכרונם לברכה: הקדימו רפואה לעני. ואפשר שזה רמוז במקרא פרשת משפטים: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' (וידוע בחכמינו זיכרונם לברכה: 'אם' האמורה כאן היא לחובה) וזה שנאמר: 'כסף תלוה את עמי' ותתן בדעתך שמא מחר אתה העני, 'עמך' - דהיינו העניות יהיה אתך בגורלך, ויתהפך המזל, ועניות זה העני יהיה בך.

שאלה: הייתי באסיפת עם אחת בימי בין המיצרים, ורצו לשיר בסוף שירת התקווה כרגיל, ונשאלתי מרב אחד שהיה אתנו האם מותר זה בין המצרים?
תשובה: ... ואם כן בעניין הנידון, נראה בעיני לומר שהשיר של התקווה הוא שיר של נחמה, ואינו שיר של פיוט וזמר, עם שהוא מעורר שמחה בלבב, כל עיקרו לא בא אלא לשם נחמה וזה מוכח מלשון התחלת השיר הזה 'עוד לא אבדה תקוותנו', ואם כן אין איסור להגיד דברי נחמה לדעת מרן זיכרונו לברכה רק ביום ט' באב עצמו. אבל בימי בין המצרים מותר לומר דברי נחמה שבסוף הקינות וכיוצא, ואם כן השיר הזה של התקווה מותר לאומרו בימי בין המצרים, ואינו שיר מוזיקלי ופיוט של שמחה, אלא הכנסת האמונה בליבות העם שבוא תבוא הגאולה השלמה, לפי רוח התורה בבניין בית המקדש והגואל צדק משיח צדקנו, אמן.

ידיעת ההוראה ופסק ההלכה, דבר הכרחי הוא ונחוץ לכל תלמיד חכם ומעיין בתלמוד, כי אחרי שמלא כרסו בגופי תורה והוא בקי בעיון הש"ס כראוי, ונהירים לו שבילי התלמוד ומפרשיו המפורסמים, זאת חובתו ויעשנה ללמוד דרכי ההוראה ופסק ההלכה לדעת לענות לשואלו דבר ה' מצוותיו וחוקותיו, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כי מה בצע להקדיש כל ימיו ושנותיו אך ורק ללימוד הש"ס ומפרשיו בלבד, ולא יגיע אל התכלית והנרצה, דהיינו לידיעת דרכי ההוראה, לדעת מה האסור ומה המותר החיוב והפיטור והזכאי והחייב הטמא והטהור, וכי יפלא ממנו דבר בין דם לדם ובין דין לדין, אינו יודע איך ראוי להתנהג? ומה לעשות כי מתוך מרחבי ים התלמוד עצמו, בימינו כעת, מן הנמנע לברר פסקי הלכה ודינים ...
והנה לפי חוזק העניין הנ"ל וגודל חיובו כן יש רבים ונכבדים מושכים את ידיהם ממנו, וכל אחד יש לו תירוץ משלו, יש כאלו החושבים כי דברים אלו הם עומדים ברומו של עולם, ונמסרו אך ורק לראשי עם קודש לרבני וגאוני הדור, ולהם לבדם נתנה ארץ החיים לשוטט בכל מקצועות התורה, לשים ביד ההוראה דרך, ובמימיו העזים נתיבה, אבל הנכון הוא דבר זה הוא חובת כל האדם אשר כוח בו, לעמוד בהיכל המלך מלכו של עולם, אף שיש רבים וגדולים ממנו, כי מצוות תורתנו הקדושה נמסרו ונתנו לכל איש מישראל קטן כגדול, וכל מי שהשיג המכשירים הדרושים לכך ויודע דרכי המשא והמתן, בעיון הש"ס יפה, עליו לקחת חלק בחוכמה וידיעה זו, לעשות רצון בוראנו אשר ציוונו לעסוק בדברי תורה ועשיית מצוותיה כמצוותיה.