מקצת שבחו

'וידבר ה' אל משה, במדבר סיני, באהל מועד, באחד לחודש השני, בשנה השנית' - אפשר לרמוז בזה מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאין האדם זוכה לכתרה של תורה אלא אם כן יש בו מדת הענווה, והוא מתמיד גם כן בעסק התורה לשמה. ...
וזה שכתב: 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' - רמז בה מפני מה זכה דעת האדם, הנקרא משה, להשיג דבר ה' יתברך, כעניין 'רוח ה' דבר בי ומילתו על לשוני', והשיב: 'במדבר סיני' - כלומר בשביל שיש בו מידת הענווה, שעושה עצמו כמדבר שהכל דשים בו, וכהר סיני שהוא הקטן והנמוך שבהרים, ועוד שהוא מתמיד בעסק התורה בבית המדרש, וזהו: 'באהל מועד', וכמו שכתב אונקלוס בפרשת 'כי תשא' בפסוק: 'וקרא לו אוהל מועד' - וקרי ליה משכן בית אולפנא.
ואומרו: 'באחד לחודש השני בשנה השנית' - לרמוז שאחר שזכה לכל הנזכר לעיל, זוכה עוד, ומגלים לו רזי תורה ומחדש חידושים בתורה, בתחילה חידוש אחד ואחר כך ב' חידושים, וכן למעלה למעלה.

'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו' - צריכים ישראל לבטל מביניהם מידה רעה זו של שנאת חינם, הגורמת להם לבזות זה את זה מרוב שנאתם זה את זה, וזהו: 'ואכלו את הבשר' - תיבת הבשר ירמוז לשון ביזוי, תרגום: 'כי דבר ה' ביזה' - ארי פתגמא דה בסר, דהיינו שצריכים לכלות מביניהם מידה רעה זו, כמי שאוכל איזה דבר, ומבערו מן העולם, ואינו בנמצא כלל. ואימתי? 'בלילה הזה' - ירמוז לגלות הזה, הדומה ללילה, כלומר בכוח ייסורי הגלות יתכפר להם עוון זה ...
ואמר: 'צלי אש ומצות' - כלומר עוון של שנאת חינם, המביא ביניהם אש המחלוקת, ומביאם לידי ריב ומצה זה עם זה ... ורמז התיקון והגאולה בראשי תיבות של הפסוק הזה, כי ראשי תיבות: 'את הבשר בלילה הזה - הוא אהבה, לרמוז שלתקן עוון זה של שנאת חינם, צריכים אנו שנאהב זה לזה, וזוהי תשובת המשקל, שהיא התשובה המובחרת.

'וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים' - 'וגר לא תלחץ' כל כך למה? מפני ש'ואתם ידעתם את נפש הגר' - כלומר כיון שנפשות הגרים נולדים על ידי זווג נשמות הצדיקים, והם אבות להם, אינו בדין שילחץ האח את אחיו, ועוד 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' כפשוטו.

מי שהתנדב מעות לצדקה, ונתנם ביד שליח לחלקם לעניי העיר סתם, אם זכו בהם כל העניים שבעיר, וצריך השליח לחלקם לכל העניים המצויים בעיר, ואף על פי שלא יגיע לכל אחד אלא דבר מועט, שלא מתנת שמיים או אם יכול השליח לזכות באותם המעות, לעניים שיזדמנו לו תחילה ויניח השאר. ...
הדבר פשוט, שזכו במעות כל העניים שבעיר, וצריך השליח לחלקם לכל העניים המצויים בעיר. ... ואף על פי שלא יגיע לכל אחד אלא דבר מועט ... - הדבר פשוט שלא נתנו חכמינו זיכרונם לברכה שיעור למתנות עניים אלא בלקט שכחה ופאה, ופסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים 'למה שנותנים הגבאים לעניים, אבל היחיד אין שיעור למה שנותן אלא נותן לעני כפי מה שידו משגת'.
ומה ששאלת עוד 'אם יכול השליח לזכות באותן המעות לעניים שיזמנו לו תחילה ויניח השאר' - הדבר פשוט שאינו יכול שכבר נתבאר שזכו בהם כל עניי העיר, ואם יזכה לקצתם נמצא עובר על דבר משלחו. ... ומה ששאלת עוד: 'אם כבר זיכה השליח למקצתם, מה שעשה עשוי או נאמר לא כל הימנו ומוציאים מידם חלק שאר עניי העיר' - דבר ברור הוא שאם הודיע השליח לאלו שזיכה להם, שהוא שלוחו של פלוני המשלח, בוודאי שחייבים המקבלים להחזיר חלק שאר עניי העיר, ולא נאמר מה שעשה עשוי ... ואם אין להם להחזיר כגון שנאכלו, ינכה עליהם ממה שהוא עתיד ליתן להם, וישלים חלק עניי העיר.

שאלה: מהו לברך 'שבע ברכות', ו'שהשמחה במעונו', כשהולך החתן להתארח בבית אחרים בתוך שבעת ימי המשתה שלו, כפי מנהגינו פה קהילת קודש צנעא, יגן עליה א-לוהים, שאין החתן הולך הוא וכלתו להתארח, אלא הוא והקרואים אצל בעל הבית, ואם יש מחלוקת בזה בין הפוסקים. ...
לפי מנהגינו שאין הכלה הולכת עם החתן להתארח, שאין לברך שבע ברכות כלל לכל הדעות. ...
וכתבו התוספות שם וזה לשונם: 'אין שמחה אלא בחופה' - משמע מכאן שאם יצא החתן מחופתו, אפילו כלתו עמו, והולכים לאכול בבית אחר, שאין מברכים שהשמחה במעונו, ולא ברכת חתנים, כיוון שאין שמחה אלא בחופה. ... ולדעת ... שאומרים 'בית חתנים' ו'שהשמחה במעונו', אפילו בבית אחר אם החתן והכלה שם, וטעמם הוא שאף על פי שאומרים אנו בגמרא אין שמחה אלא בחופה. כשהולך לבית אחר הוא וכלתו וכל החבורה עמו ונעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכים. ...
אתה הראת לדעת, שלפי מנהגינו, שאין הכלה הולכת עם החתן להתארח, שאין מברכין ברכת חתנים ושבע הברכות, אפילו לדעת המקלים.

איסור ישיבת הבן והתלמיד, במקום המיוחד לאב או לרב, אינו משום כבוד אלא משום מורא, ולא מצינו שהם יכולים למחול על מוראם . שכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: האב או הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול. - כבודו ולא מוראו, הרי לך שאסור לבן או לתלמיד ליישב במקום המיוחד לאביו או לרבו ואפילו אם הם מוחלים להם אין מחילתם כלום ואינם יכולים למחול. שהרי לא נתנו להם חכמינו זיכרונם לברכה רשות בזה למחול כמו שנתנו להם רשות בכבוד.