מקצת שבחו

מה שאדם נותן ממונות לעני הדחוק בפרנסתו, שהוא מחויב עליו נקרא 'צדקה'. אבל מה שאדם נותן יותר מהראוי לו, וגם למי שאינו עני כל כך, וגם מה שאדם מסייע בגופו לחברו, אם לעשיר להדרו, ולחולה לבקרו, ולאבל לנחמו, ולחתן לשמחו, ולמת ללוותו, שלא יש לו שום חיוב לעשותו - נקרא 'חסד'. לפי שהיא צדקה, הנעשית במידת החסד, בלי שום חיוב, והעושה אותה נקרא חסיד.
ואמנם לבוא עד תכונה המידה החשובה הוא בעבור האדם אוהב את יוצרו באהבה עזה. רצוני, שהעובד את ה' מיראת העונש, די לו לעשות הצדקה המחויבת לו, להיותה כתריס לפני הפורענות, שלא יבוא עליו. אמנם, העובד מאהבה יפליג בחסידות למלא רצון קונו, ולמצוא חן בעיניו ולא לשום בחינה אחרת.

התורה והמצוות והמשפטים האלה, אינם כשאר הדתות והנימוסים. אשר אמנם הם הסכמות מאנשים חכמים נבונים וידועים, ליישוב האקלימים ותיקוני המדינות. אבל התורה הזאת אינה כן, רק עיקרה ויסודה במרומים, ומשפטיה וחוקותיה ומצוותיה משלמים את הנפש למעלה במקום יסודה. ואף גם זאת ימשך ממשפטיה התיקון המדיני, אמנם זה יבוא אגב ולא בכוונה הראשונה. ...
ולסיבת זה נתן הקדוש ברוך הוא התורה במקום מדבר שמם, להורות נתן בליבם, כי התורה הזאת אינה לתיקון הישוב, כי אם לתיקון הנפש, להקנות לה מעלות רמות במרומים.

'רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם' - והן המה הממעטים את השלום, ומרבים קטטות ומריבות רבות. וראוי לתת אספלנית ורטייה למכות האלו. והוא העיקר בזה ההכנעה, ולהיחשב בעיניו יותר שפל מכל היצורים שבעולם. כי הגאווה היא ראש לאלו השלושה נגעים. שאין אדם מתקנא אלא גיבור בגיבור, ואם יחשב לתוהו ואפס לא יקנא. וכבר היה חכם חסיד, ראש קהילה, יושב במקומו בפתח בית הכנסת, ולא היה אדם עובר משם אשר לא היה קם לפניו. ואמרו לו: חכם כמותך יקום לכל הבאים בשערים האלה, אם דל ואם עשיר. והשיב: כי לא היה רואה אדם, שלא היה לו תיקון ושלמות עליו. אם היה זקן - היה לו יותר זכויות ממנו. ואם היה ילד - לא היה לו עוונות כמוהו. ואם היה עשיר - שעשה צדקה יותר ממנו. ואם היה עני - היה אהוב לה' מפני עוניו, ואם היה שוטה - אין לו עונשים. והוודאי שבאנשי מידות אלו, לא יכנס קנאה ושנאה ותחרות בעולם.

נמצינו למדין כי כל הטובות וההצלחות של חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, הכל היה תלוי במקדש. ובהיפקד המקדש נפקד ממנו כל אלו ההצלחות. לכן אמרתי שראוי לבכות ולהתאונן לא על המקדש לבדו כי אם על כל מה שאיבדנו באיבוד המקדש. וזה שאמרנו: 'ה' א-להינו דיבר אלינו בחורב לאמור' - שה' א-לוהינו דיבר וציווה לנו, שנבכה ונתאונן ונספר בעניין החורבן. וזהו: 'בחורב לאמור', ובפרט בזמן הזה המר והנמהר. אמנם נעורר כאב גדול והוא הוא גודל הנחמה.

'ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי, זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות' - שמעתי טעם לזה אשר בהיות משמח חתן וכלה הנה הוא יורה אשר הוא שמח בגאולה ... והעניין הוא שאין בן דוד בא, עד שיבואו לעולם הזה כל הנשמות הגנוזות באוצר, שיש לו להקדוש ברוך הוא ששמו גוף. ...
ובזה נבוא אל כוונת המאמר, אשר לסיבה זו אמרו: 'כל הנהנה מסעודת חתן' - שרוצה לומר, שמי שמשיב לב אל העניין, זה וודאי שהוא נהנה מסעודת חתן, וההנאה שמתקרבת הגאולה על ידי הזיווג הלז, שמביא נשמות לעולם. ומי שאינו משמח חתן וכלה, הנה הוא יורה שאינו מעריך טובתן של ישראל.

'הגיד לך ה' מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אל-היך' - הם שלושה בחינות קטנות ונקלות בעשייתם, וגדולות בערכם. והוא 'עשות משפט' - לא יזהיר על הדינים לבד, כי אינן צד שווה לכל אדם. אלא יאמר לכל אדם כי מה שהשם יתברך מצווה, אינו דבר זר רחוק מהשכל, רק משפט קרוב למושכל כמו 'לא תגזול את חברך', ו'לא תחמוד את כל אשר לו' וכיוצא. ובלעדי ציווי השם היה לך לעשותו. ואמר: 'אהבת חסד' - ולא אמר בזה 'עשות חסד' שאם אין לו - לא תחייב בזה, אלא היות לו אהבה ורצון טוב. וברצון ואהבה יבוא לעשותו כשיאונה לידו. ואמר 'והצנע לכם עם א-להיך' - שיעשה המצווה והחוקים בצנעה. לא להתגדל בהם בעיני בני האדם.