מקצת שבחו

האור כולל לכל, וכן התורה, 'כתר' מונח ועומד לכל הרוצה ליטול. ה' והתורה נמצאים לכל מבקשיהם והכל זוכים בהם. ולנגד עיננו מעשה רות המואביה, אשר זרח בחושך אורה, ובאה לאור באור ה' ובתורתו, ולדעתי לכך קורין מגילה זו בחג זה, לעורר עצמנו. כי אם זו אשר לא הוכיח ה' אותה, ולא עמדה בהר סיני, ולא נגה עליה אור תורה, רצתה לזכות להנות גם היא מזיו אורה, על אחת כמה וכמה אנחנו חייבים, לפקוח עין ולעובדה ולשומרה.

שאלה על בעל בית, שאסר לאחד לבוא בבית הכנסת שבביתו מחמת שנאה, נראה ברור מאוד במעשה הזה, כמה גדול כח השנאה לקלקל השורה, שוודאי לא הכל כמו הימנו - הבית אשר בו בית הכנסת, אף על פי שהוא בנאו וייסדו, אין בידו למחות ביד חברו שלא יבוא עוד להתפלל בו.
כי כן פסקו כל הפוסקים, שכיוון שהקדישו וקיבל הבאים לתוכו להתפלל, שוב אינו יכול גרשם מהסתפח בו, לאיזה סיבה שתהיה, ופחות מזה לכופו לשנות מנהגו מהנחת תפילין בחול המועד, כיוון שזמן רב הניחו מזה למנוע שלא יעלה לקרות בתורה כמאז, כאילו היה עבריין ומנודה. כי מקהל ישראל למה יובדל?! מה עשה?! ואם דין ודברים נתחדשו לו עימו, אשר בשביל זה נהפך לו לאויב - עד הא-להים יבוא דבר שניהם, ולא יעיר כל חמתו נגדו במילים של שמיים, פן יראה ה' ורע בעיניו. אך שלום ואמת יהיה ביניהם. וה' יברך את עמו בשלום.

מוטל על האב להשתדל, שיהיו בנים לבניו, היינו: מעשים טובים, שהם בני נפש לבניו הגופניים. כדבר שלמה: 'עטרת זקנים בני בנים' - האב הזקן יניח עטרה לראשו כשיהיו לבניו הגופניים, בנים אחרים שהם המעשים הטובים. ועל דרך זה יפורש: 'וראה בנים לבניך שלום על ישראל'.
ולזה התחכמה התורה לצוות על כל הבן היילוד, שביום השמיני ימול אביו בשר ערלתו, כי כבר בזה עשוה 'בנים' לבניו, להכניסו תחת כנפי השכינה, ולחתום בו חותמו של הקדוש ברוך הוא, שהוא אמת שציווה בתורתו מאז לאברהם אבינו, שלא יתערבב עוד עם אחרים.

אל תהי קינתנו זאת כאנשים מרי נפש אשר יאמרו: 'אבדה תקוותינו, נגזרנו לנו', יען בידינו הוא לשוב אל ארץ מולדתנו כבראשונה, אם נעלה רפואה שלמה בתשובה, לכל מכותינו ולכל תחלואינו, אשר פשענו ומרינו. סימן זה מסורת הוא בידנו מאבותינו בעלי המסורה.
בראשית - בחסד פשוט, ברא ה' את הארץ מן האין אל היש, אחר כך 'אבלה נבלה הארץ' - במעשי נבלה ועוונות, ועל כן 'הארץ החנפה תחת יושביה', ואם ישראל ישובו ויצדקו, עד אשר יהא להם מעשה ויחס עם ארצם המיוחדת, תשוב גם היא לאיתנה.

יש אתנו יודע עד מה בחכמת השיר, רוצה לומר המוסיקה. שישה או שמונה בני אדם מבני קהילתנו, אשר בחגים ובמועדים ישאו קולם וירונו בבית הכנסת שיר ושבחה, הלל וזמרה: אין כא-לוהנו, יגדל, אדון עולם וכיוצא לכבוד ה', בסדר ויחס לערך הקולות בחכמה הנזכרת לעיל. ויקם אדם לגרשם בשיח שפתותיו עונה ואומר: כי לא נכון לעשות כן כי אם לשוש – אסור, והמזמור - אסור, והילולים באשר המה כחכמת הזמר האמור – אסורים, משחרב הבית משום 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים' ...
תשובה: לשורר במשתה היין או לענג עצמו כמלכים וכיוצא, כל זה נאסר מפני החורבן והגלות ... אך אם יהיה לדבר מצווה כמו לחתן וכלה וכיוצא - נער יכתבהו, כי מותר גמור ... ולא יטיל ספק כל מי שיש לו מוח בקדקודו, שלהלל לה' בזמרה בבית הכנסת בשבתות ויום טוב יקרא דבר מצווה. אשר כל שבת קודש כלה היא אצלנו, וחייבים אנו לקשטה ולשמחה בכל מיני שמחה, והמועדים גם כן. ומצווה על השליח ציבור להנעים קולו בתפילתו ביותר.

יבקש האוהב הטבת חברו בכל פנים, אף אם יגיע לו בעבורו נזק והפסד, וזו היא האהבה השלמה אשר אין למעלה ממנה, וניסיון האהבה ההשלמה הזאת יהיה, כשיאהב את חברו בלב שלם, וישתדל לעשות כל דבר שיחשוב שיהיה לרצון לו, וישמור עצמו מכל דבר רע בעיניו או מזיק לו. כי קניית האוהב והעמדתו תהיה בשלושה דברים: לכבדו בפניו, ולשבחו שלא בפניו ולשרתו בעת הצורך. ולא יהיה מהאוהבים בשעת הצלחה ובורחים ומתרחקים בעת צרה.