מקצת שבחו

'הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם' - שהמוכיח חברו צריך להוכיחו תחילה בינו לבינו בסתר, שאם יוכיחו בפני אדם, יתבייש, כמו שאומר הכתוב: 'הוכיח תוכיח את עמיתך' ופירשו המפרשים הוכיח תחילה בינו לבינך, ואם לא ישמע תוכיח בפני רבים, ואם כן כך היה ראוי לו ליעקב לעשות להוכיח כל אחד מבניו בינו לבינו שלא לביישם, ולמה קבלם כולם באסיפה אחת לזה אמר 'הקבצו ושמעו בני יעקב' - רמז להם שלא יקוצו בתוכחתו, לפי שכולם אחים בני איש אחד, ואין מגיע להם שום בושה, שאין האחים מתביישים זה מזה, ואין זר ביניהם, ועוד נשית שהמוכיח הוא אביהם ואין להם בושה כל כך כמו אם היה המוכיח איש זר שמתבייש ממנו ביותר, וזה שנאמר: 'ושמעו אל ישראל אביכם', והבן.

'חיזקו ואימצו, אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' א-לוהיך הוא ההולך עימך, ולא ירפך ולא יעזבך' - בפסוק זה אומרו: 'חזקו ואמצו' - בלשון רבים, וסיים: ו'לא ירפך ולא יעזבך' - בלשון יחיד.
ונראה לעניות דעתי לפרש בהם - אפשר שהנה במדרש אמרו: תינוקות בימי דוד היו יודעים לדרוש התורה, מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. אחר כל השבח הזה, היו יוצאים למלחמה ונופלים על ידי שהיה בהם מלשינים, ודורו של אחאב שלא היה בהם מלשינים, היו יוצאים למלחמה ונוצחים.
ובזה פירש הרב אלגאזי, זיכרונו לברכה, פסוק: 'כי הנה אויבך ה', כי הנה אויבך יאבדו, יתפרדו כל פועלי אוון' - שהכתוב מתמיה: כי הנה אויבך ה' - ירצה עם בהמה שהם אויבך, כגון בימי אחאבף שהיו עובדי עבודה זרה, נהגת עמהם במידת ה' ברחמים, וההפך מזה בימי דוד 'הנה אויבך יאבדו' - יהיו נופלים במלחמה, אתמה? ויהיה כמשיב: 'יתפרדו כל פועלי אוון' - שהפירוד שהיה ביניהם גרם להם.
ומעתה אפשר שזה כיוון משה רבינו להזהירם על האחדות שעל ידה ינצחו אויביהם, וזה שנאמר: 'חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם' - שוודאי תנצחום, אם יהיה ביניהם מידת האחדות, ולזה סיים: 'ולא ירפך ולא יעזבך' - בלשון יחיד לרמוז שינצחום על ידי האחדות הגמורה, שיהיו נחשבים כגוף אחד.

'אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך' - נקדים זה שאמרו במדרש: אמר רבי אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקדוש ברוך הוא עומד לימינו, כמו שכתוב: 'מי יעמוד לימין אביון'. אם נתת לו, דע מי שעומד לימינו נותן לך שכר עד כאן. למדנו מדברי המדרש שהנותן צדקה לעני מקבל פני שכינה ... ומעתה זהו כוונת הכתוב: 'אני בצדק אחזה פניך' - רצה לומר במצות הצדקה 'אחזה פניך' דווקא - שאזכה לקבל פני שכינה, כדברי מדרש רבי אלעזר, ועוד במצוות הצדקה, אני מרוויח שאקום בתחיית המתים, שמאחר שקיימתי מצוות צדקה, יש לי דין בן למקום, ועל ידי זה אזכה להקיץ בתחיית המתים, שכהן מטמא לבנו, ואהנה מזיו השכינה וזהו: 'אשבעה בהקיץ תמונתך'.

'גדול הלימוד שמביא לידי מעשה' - הרי שעל ידי הלימוד ישיג יותר מקיום מצוות, רק זה שייך במי שלומד תורה לשמה - 'לשמור ולעשות', ולימוד כזה מביא לידי מעשה, אבל לימוד תורה שלא לשמה ודאי מעשה עדיף, לפי שלימוד כזה אינו מביא לידי מעשה.

ארץ ישראל היא מיוחדת לקדוש ברוך הוא, 'ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה תמיד', ומי שאינו מודה בו, חס וחלילה, איכה יוכל להיכנס לשם? ומשום זה נאמר קבל עליך מצווה זו, שדווקא אם תקבל עליך להפריש ראשית עריסותיכם, נשמע מכך שאתה מודה שאני ראשון וקדמון לכל דבר - אתה בא אל הארץ ואם לאו, אל תיכנס. ... ועל פי דרכנו יבוא על נכון, לשון 'הספרי' שאמר, שבזכות שתקבל עליך - אתה בא אל הארץ, שכבר כתבתי משם הרב רוח יעקב, שארץ ישראל היא יתד ופינה לכל הדברים הראשיים, ואם כן, כשתקבל עליך מצווה זו, נמצא מאמין שהוא יתברך ראשון, שאמונה זו נמשכה ממצוות חלה ובשכר אמונה זו, אתה בא אל הארץ, ששם קביעות כל אלו המצוות הראשיים.

'ואגדלה שמך' - זהו שאומרים: 'א-לוהי אברהם' - והכוונה שעל ידי תורתו ומעשיו הטובים של אברהם אבינו, עליו השלום, נתגדל שמו ונתרבה, והעד על זה ממה שאומרים: 'א-לוהי אברהם' - שאחר פטירתו, עדיין זוכרים ומזכירים שמו, ונשאר קיים, ולא עוד אלא שייחד הוא יתברך, שמו עליו.

'לעולם אין אדם מעני מן הצדקה' - שכוונת רבותינו זיכרונם לברכה בתיבת 'לעולם' לומר: אף על פי שבזבז יותר מחיובו - אינו מעני, ועוד הביא ראיה מדברי אביו שאמר: 'פזר נתן לאביונים' - שפיזר ממונו יותר משיעור שהוא חייב - להרבה עניים כמו שכתוב: 'לאביונים' - לשון רבים, ואף על פי כן: 'קרנו תרום' - שהקרן של ממונו מתרומם ומתרבה.