מקצת שבחו

'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים' - נהנה מיגיעו הוא הבעל מלאכה שהוא עני, שצריך שיטרח בגופו ויתייגע להביא טרף לביתו, והוא גדול מירא שמיים, הוא העשיר העוסק בפרקמטיה, כי העניים הם כליו של הקדוש ברוך הוא כנודע.

והנה כל 'דברי חכמים הם כדורבנות' - מה הדרבן הזה, מוליך את הפרה לכל צד שירצה האדם, כך דברי חכמים יכול האדם לפרשם בכל צד ואופן שירצה. שאין לחשוב שמה שהתורה נדרשת - פרד"ס, אינה אלא התורה שבכתב, אבל המשנה והגמרא, אין בהם אלא חלק הפשט ...
הנה כי כל התורה שבעל פה יש לה נגלה ונסתר, ולכן אם לפעמים נצא בפירושינו זה מקו הפשט, אל יאמר הקורא בו, שלא כיוון התנא אל דברי, כי כל הדברים שיצאו מפי התנאים והאמוראים, שורשם הוא בגבהי מרומים, וזה נראה בחוש אל אשר עיניים לו.

'והווי דן את כל האדם לכף זכות' - לפי שמידת הדין של מעלה, אינה מענשת אלא אם כן יש מקטרג שיקטרג ויתבע את הדין, וכאשר יהיה אדם למטה מזכיר עוונות חברו אז הן נפעל יותר במהירות, שנאמר: 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני'. על כן אמר שלעולם ידין את כל האדם לכף זכות, למען יהיה מלאך טוב מליץ בעד חברו בהיותו מספר בשבחו, ולא מלאך רע שטן מקטרג, כאשר יהיה אם יזכיר פשעיו וידין אותו לכף חובה. ואל יאמר, אם ראיתי אותו עובר עבירה איך אוכל לדונו לכף זכות? כי לעולם אפשר למצוא איזה התנצלות אל הרע, כמו שמצינו בדיני נפשות שהיו מחויבים לפתוח בזכות אפילו כשהיו יודעים בבירור שחייב מיתה, ואם היו פותחים בחובה נפטר מהמיתה.

'בן ארבעים לבינה' - פירוש מי שצריך להבין איזה דבר קשה ההבנה, אל ילך לשאול אותה למי שהוא פחות מארבעים. 'בן חמישים לעצה' - ואם ליטול עצה, לא ילך אצל מי שהוא פחות מחמישים. כי מארבעים שנה ואילך מתחיל האדם להיות נבון, וכן בן חמישים לעצה.
'בן שמונים לגבורה' - לפי שכל המשנה מדברת בשנות תלמידי חכמים, הודיע לנו שאם יגיע לשמונים שנה, יתווסף לו רוח דעת ויראת ה', ויגבר שכלו להבין יותר מכל מה שלמד עד אותה שעה. כי כן משה רבינו, עליו השלום, בן שמונים שנה היה כשהתחיל להתנבאות. 'בן תשעים לשוח' - הוא מלשון 'ויצא יצחק לשוח בשדה', ורוצה לומר שבהיותו תלמיד חכם זקן מופלג בזקנה כזה, תקובל תפילתו מהשם יתברך, וראוי שימנוהו 'לשוח', היינו לשליח ציבור.

'הא לחמא עניא' - והנה המגיד בפתח דבריו, רצה לחזק ליבנו בגלות הזה, ושנאמין שעתיד הקדוש ברוך הוא לגאלנו. ונתן סיבה אל אורך הגלות - וזהו עיקר ההגדה. ובכללה הולך ומגיד את הדברים שאירעו לנו ולאבותינו במצרים, והמכות שהוכו המצרים כי כיוצא בהם יעשה, הוא יתברך, בגאולה העתידה, ובסיפור הדברים יעוררו רחמיו יתברך לגאלנו באומרו: ראו איך ראויים שיעשה להם ניסים מחודשים כי זה כמה שנים עשיתי להם ניסים אלו שמזכירים, ואינם כפויי טובה. ולזה אמר שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הוא משובח, לפי שמעורר יותר הרחמים.

'ואל תרבה לעשר אומדות' - ידוע שהמעשר אסור לאכול ממנו כל שעדיין התרומה בתוכו, וקרא לכל דבר הנאסר בלשון מעשר. ואמר הגם שיעצתי אותך להחמיר על עצמך בדברים שהם מותרים, לא אמרתי אלא בדברים המסופקים לך אבל הדברים שהם כבר אומדות, ואתה יודע פסק דינם שנפסק באומד הדעת של חכמים, אל תהי צדיק הרבה לאוסרם עליך, שדייך במה שאסרה התורה.

'איזהו מכובד המכבד את הבריות' - איזהו שוודאי יהיה מכובד? המכבד כל בריות שבעולם בשביל היותם ברואים ממנו יתברך. ונושא קל וחומר בעצמו ויאמר: הלא ראיתי צורה אחת מצוירת על נייר או סדין, שבהיותה נעשית מיד אומן מפורסם וגדול הערך, מכבדים אותה ושומרים אותה שלא תתלכלך, והשרים והמלכים מבקשים לקנותה, ויוציאו עליה אלפים ורבבות. הבריות, הנעשות מידו יתברך על אחת כמה וכמה, שראוי לכבדם ולא לזלזלם. ובשכר זה נעשה גם הוא בצלם א-לוהים, ויתווסף בו הארתו באופן שכל בני האדם יכבדוהו. וזהו 'כי מכבדי אכבד' - מי שמכבד מעשי ידי - מכבד אותי, וגם אני אכבדנו בתת חוט של חסד משוך עליו, שיהי לחן בעיני כל רואיו ויכבדוהו.