מקצת שבחו
חכם שלום הלוי נולד לאביו חכם דוד הלוי ולאימו בשנת תרע"א (1911) בתהלה בעמק הסוס במרוקו.
ראשית תורתו למד מפי אביו המקובל חכם דוד הלוי, רבם של יהודי העיירה תהלה. ממנו מקצועות הקודש, מילה ושחיטה, נבחן והוסמך על ידו כשוחט. ממנו למד גם סודות כתיבת הקמיעות, ורפואת הצמחים.
חכם שלום הלוי נשא לאישה את זוהרה, ועבר עימה לעיירה אופראן, שם שימש ברבנות, לימד תלמידים, ערך חופה וקידושין, היה שליח ציבור. לאחר זמן מה שב לעיירה תהלה לעמוד לימין אביו, והתמנה כשייח העיר. עם הקמת בית ספר אליאנס בתהלה, עמדה הנהלת בית הספר תחת מרותו. חכם שלום הלוי, היה מסיק כל בוקר את התנור, בו היו אופים את הלחם לתלמידים. תלמידי בית הספר הקפידו על ברכת המזון, והיו מגיעים אחר הצהריים לבית הכנסת, בו לימדם, חכם שלום הלוי, את לימודי הקודש.
בשנת תש"ח (1948), עם הקמת מדינת ישראל, החל בהסדרת עלייתו לארץ יחד עם אביו. הם עברו למראכש, ומשם לקזבלנקה. רק משקיבלו אישור עלייה מהסוכנות היהודית, הפליגו לגיברלטר, משם לצרפת, ומשם לארץ ישראל. רק בשנת תשכ"ב (1962) זכה ועלה לארץ ישראל יחד עם אביו, שהיה בן 87. חמישה חודשים לאחר מכן, נפטר אביו בט"ו כסלו תשכ"ג (1962) בעיר יבנה.
בשנת תשכ"ד (1964), כשהבבא סאלי, החכם ישראל אבוחצירה, גר ביבנה, סמוך לרב העיר, חותנו, חכם אברהם אבוחצירא, היה חכם שלום הלוי בין חבורת הלומדים בבית מדרשו, והיה לומד עמו חברותא בביתו.
בשנת תש"ל (1970), עבר חכם אברהם אבוחצירה לשמש כרב העיר רמלה, חכם שלום הלוי, ששימש כשוחט בעיר חולון, ומוהל בכל רחבי הארץ, עמד במקומו לשמש בקודש בעיר יבנה. הוא הרבה לסגף עצמו בתעניות, והיה ממעט באכילה ובשינה. אף בשנותיו האחרונות, נהג ללמוד מדי ערב עם בנו רפאל גמרא ומקרא, חוק ולא יעבור, והגם שהתקשה ללכת ברגליו, לקח אותו בנו חכם ניסים למקווה טהרה מידי יום.
מאות השכימו לפתחו להתברך ולקבל עצה טובה. חכם שלום הלוי, שידע שאחר פטירתו, רבים יבואו לפקוד את קברו לתפלה, וירצו בני המשפחה לבנות ציון מעל לקברו, הזהיר את בני ביתו לבל יבנו ציון מעל קברו.
חכם שלום הלוי נפטר ביום ט"ו באב תשד"ם (1984), מנוחתו כבוד בעיר יבנה.
השאיר כתבי יד רבים, על הש"ס, הלכות שחיטה, על התורה, ודרשות, רק מקצתם יצאו בספר 'נתיבות שלום', שיצאו לאור בהשתדלות הרב יוחנן אלול, והרב אברהם אסולין.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד ששקול דוד אביו, שעשה תשובה כנגד כל זקנים וצדיקים.
'שאלו את שלמה בן דוד, איזהו בן העולם הבא? אמר להם: כל שמתקיים בו 'ונגד זקניו כבוד'. כי זה של יוסף, בנו של רבי יהושע חלש, התעלף. אמר לו אביו: מה ראית? אמר לו: עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: עולם ברור ראית' ...
עוד יש דין, שהבא על אשת איש, אין לו חלק לעולם הבא, וזה ששאלוהו: האם דוד אביך, יש לו חלק לעולם הבא או שכל האומר דוד המלך חוטא, אינו אלא טועה? ... ועל זה השיבם: .... אומנם דוד אבי נתקיים בו: 'כנגד זקניו כבוד' כפי שאמרו בגמרא: כשבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס את הארון לבית קודשי הקודשים, דבקו השערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבע רננות - ולא נענה. פתח ומאר: 'שאו שערים ראשיכם, והינשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד' - ולא נענה. כיוון שאמר: 'ה' א-להים, אל תשב פני משיחך, זוכרה לחסדי דוד עבדך' - מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל, שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו העוון. עד כאן.
וזה מפני שעשה דוד תשובה. 'וגדולים בעלי תשובה מכל זקנים וצדיקים'. וזהו: 'כנגד זקניו' - ששקול הוא כנגד כל זקניו. כי זה של רב יוסף, שהראו לו עליונים למטה ותחתונים למעלה, שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולכן אמר יעקב לראובן, שעשה תשובה: 'ראובן, בני בכורי אתה' – כלומר, עדיין בכורי אתה, ולא הפסדת כלום בשביל החטא, ואדרבא 'יתר שאת' יש לך על הצדיקים.
נתיבות שלום, חומש בראשית, עמ' 24-25, מכון תפארת, לוד, תשס"ד (2004)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד רמז 'שניים שניים באו אל נח' לימים שגומרים, בהם את ההלל.
'שניים שניים באו אל נח' - כתב הילקוט הראובני: מכאן שגומרים את ההלל. וקשה - מה תלוי זה בזה? ויובן מאמרם זיכרונם לברכה: 'שניים שניים' – הם ב' ימים של פסח וב' ימים של עצרת, 'באו' – בגימטרייה: ט' - שהם ט' ימים של חג הסוכות, 'אל נח' - נ"ח רומז לנס חנוכה, שגומרים בו את ההלל שמונה ימים. מעתה מובנים דברי המדרש, שסמך עניין ההלל לפסוק הנזכר.
נתיבות שלום, חומש בראשית, עמ' 26, מכון תפארת, לוד, תשס"ד (2004)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד אם תרצו לזכות בתורה, תהיו אנשים כמותם.
'והנה שלושה אנשים ניצבים עליו' - יקשה למה קרא שמם 'אנשים', הרי מלאכים היו? - אלא יובן על פי מה שאמרו המפרשים: בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, אמרו מלאכי השרת: 'תנה הודך על השמיים'. אמר להם: אם תרצו לזכות בתורה, תהיו אנשים כמותם. לפיכך ירדו לגבי אברהם.
נתיבות שלום, חומש בראשית, עמ' 27, מכון תפארת, לוד, תשס"ד (2004)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד איסור בשר וחלב משום אכזריות, ואין היא דרך החסד.
'וימהר לעשות אותו, ויקח חמאה וחלב ובן בקר' – וקשה, היאך אברהם שהעידו עליו חכמינו זיכרונם לברכה, שקיים כל התורה כולה, ואפילו עירובי תבשילים, יאכיל בשר בחלב למלאכים שהם קדושים. ... ועוד איך בישל אברהם את הבשר בחלב, והרי התורה נקראת חסד, שנאמר: 'תורת חסד על לשונה', והיא אמרה: 'לא תבשל גדי בחלב אימו', כיוון שזו מידת אכזריות לבשל את הבן בחלב אימו? וגם כן על המלאכים קשה, היאך אכלו בשר בחלב? ... ויובן בהקדים מה שאמרו במדרש: כשעלה משה למרום, ביקשו המלאכים לפגוע בו, ולשורפו בהבל פיהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: החזר להם תשובה. אמר להם משה: והלא מיכאל, שר הגדול שלכם, אכל בשר בחלב אצל אברהם אבינו. עד כאן.
וקשה, למה פירט משה רבינו, מיכאל דווקא, והלא כתוב: 'ויאכלו', 'ויאמרו' - לשון רבים. משמע שגם גבריאל ורפאל אכלו? - ויש לתרץ, לפי שהתורה נקראת חסד, ואין דרך החסד לנטות אחר הדין. ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שמיכאל הוא שר החסד כמו שכתוב: 'ואין אחד מתחזק עימי על אלה כי אם מיכאל שרכם', וכן נאמר: 'ובעת ההיא, יעמוד מיכאל השר הגדול, העומד על בני עמך' - עמך לא נאמר אלא 'בני עמך' - ללמדך, שמיכאל יהיה המלמד תינוקות, ודווקא לו נאה, כיוון שאינו קפדן. ... עפ"י זה מובן מדוע טענת משה רבינו על אכילת בשר וחלב, הייתה דווקא על מיכאל, והוא משום שמיכאל הוא סמל החסד, ואיסור בשר וחלב יש בו משום אכזריות, ואין דרך החסד לנטות אחר האכזריות.
נתיבות שלום, חומש בראשית, עמ' 28, מכון תפארת, לוד, תשס"ד (2004)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד מעלת מקום מערת המכפלה, שהיא מכוונת לגן עדן.
'ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו' - ולכאורה, כיוון שאמר בתחילה 'ואל הבקר רץ', הרי שכבר נאמרה זריזות בעשייתו, ולמה חזר ואמר: 'וימהר לעשות אותו'. ...
ויתבאר במה שאמר בעל ה'חסד לאברהם', שאדם וחווה בחרו להיקבר במערת המכפלה, לפי שהיא מכוונת לגן עדן, ומיום שנקברו שם אדם וחווה, נסתם פי המערה מפני הבריות, כדי שלא ידעו הבריות מעלת המקום, ובאותו היום שבאו שלושה המלאכים אצל אברהם אבינו, הלכו אברהם וישמעאל בנו ליטול ג' פרים מהמקנה שלו. הלך רפאל בנסתר, ונדמה לו כפר חשוב ומשובח, וכשבא אברהם לתופסו, היה נשמט ובורח מעט מעט עד שהגיע אברהם אבינו למערת המכפלה, ונפתחה פי המערה, וכל זה בשליחותו של מקום, שימצא אברהם את המערה הזו, וכשנכנס אברהם אבינו למערת המכפלה, ראה אדם וחווה קבורים שם, והריח שם ריח גן עדן, מיד ידע מעלת המקום, וחמד להיות קבורתו שם, ומיד נמסר הפר מאליו בידו. וכיוון שהגיע לאהלו, שחט לאותם ב', שנתן לנער, שהם 'רך' ו'טוב', וכיוון ששחטם, היה רואה לכאן ולכאן, ולא מצא הפר הג' הנעלם, לפי שרפאל היה, ונדמה לו בדמות פר. מה יעשה אברהם? והרי מקנהו בהר, והגיע זמן הסעודה. – הביא ספר יצירה וברא פר בשמות הקודש, המובאים שם. וזהו: 'וימהר' - שלא לאחר זמן הסעודה, ולכן נאמר: 'לעשות אותו', ולא לבשלו, ולכך נאמר: 'ואל הבקר רץ' - בלשון יחיד, כי רק על פר אחד רץ אברהם.
נתיבות שלום, חומש בראשית, עמ' 29, מכון תפארת, לוד, תשס"ד (2004)