מקצת שבחו

מי שעושה שמחה או משתה ואינו מזמין עניים לתוך ביתו, השטן מקטרג עליו ומקלקל את שמחתו, וכן גם במועדות צריך להקדים וליתן לעניים, ומזמינם לתוך ביתו על שולחנו ... וכן בראשי חודשים שהשטן עומד ומקטרג, לכך יחידי עם סגולה, מקדימים ועושים בערב ראש חודש תענית, ונותנים צדקה לעניים, ויהיו מן הקרואים על שולחנם, מקדימים ולא מאחרים. לפי זה, זאת היא כוונת הכתוב באומרו: 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם' - דהיינו בזמנים האלו 'ותקעתם בחצוצרות' - על הקריאה כמו 'ובהקהיל את הקהל תתקעו', וגם זה הפירוש גם כן רמז לנו עניין זה דהיינו: שבשעה שמקהיל את הקהל לאיזה שמחה ועצרה - צריך שתתקעו, רצה לומר: תקראו לעניים 'כל דכפין יתיי ויכול' ולא תריעו מעשיכם, 'על עולתכם ועל זבחי שלמכם' שעשיתם, 'והיו לכם לזיכרון לפני אלו-היכם', ואם עשיתם זה - 'אני ה' א-לוהיכם'.

'קול צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו, בשוב ה' את שיבת ציון' - אומרו: 'קול צופיך' - לשון מצפים, והכוונה: אותם שהיו מצפים, ועיניהם תמיד צופיות לישועה, כמו שאנחנו מתפללים בכל יום: 'כי לישועתך קיווינו כל היום', 'נשאו קול יחדיו ירננו' - ויזכו לראות עין בעין בשוב ה' ציון - זה שכרם. 'פצחו ורננו יחדיו, חורבות ירושלים' - רצה לומר: 'פצחו רננו יחדיו' - עם ישראל, אפילו 'חורבות ירושלים' - ירננו, והטעם 'כי נחם ה' עמו', וגם כן 'גאל ירושלים'.

'איילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד' - אין לך בכל הדרכים לעבודת ה' כמו מי שעובד מאהבה, זהו הדרך הנבחר, ובעל דרך זו יש לו מעלה גדולה עם הקדוש ברוך הוא ועם הבריות, שהקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד בעיני כל רואיו, וכשפותח השער, נפתחים לו מעייני החוכמה בשכלו, ומחדש חידושים כפי מה שקיבלה נשמתו, ותוסיף אהבה על אהבתו בעסק תורתו, ישמח בה כל שמחתו. וזו היא כוונת הפסוק: 'איילת אהבים' - שהיא התורה שעוסק בה מאהבה, 'ויעלת חן' - רוצה לומר: שמעלה עליו חוט של חסד וחן כמו שנאמר 'יומם יצווה ה' חסדו'. 'דדיה ירווך בכל עת' - רוצה לומר: בכל עת שאתה פותח הספר וקורא, אתה מרווה צימאונך ממנה, כשותה מים לצמאו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים', ומרוב אהבתך וחשקך, תוסיף לחדש ממה שהיה בדעתך, וזה שנאמר: 'באהבתה תשגה תמיד'.

'ועבדתם את ה' א-לוהיכם, ובירך את לחמך ואת מימך' - הנה צריכים אנו למודע, למה פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד? - אמנם יובן בהקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'המתפלל על חברו, והוא צריך לאותו דבר, נענה תחילה'. וידוע גם כן שהמתפלל ומבקש איזה דבר, אינו שואל בלשון יחיד, שהשטן מקטרג עליו, ולכן בקש תמצא שכל התפילות והווידויים, שתקנו לנו חכמינו זיכרונם לברכה הם בלשון רבים, כדי שיהא כולל אדם תפילתו בתוך הציבור, כמו שנאמר בשונמית שאמר לה אלישע: 'היש לדבר לך אל המלך', ותאמר: 'בתוך עמי אנוכי יושבת' - רוצה לומר: אל תפרוש אותי, להזכיר לי עווני, אלא 'בתוך עמי אנוכי יושבת' ולא אפרוש מן הצבור. והקדוש ברוך הוא, שהוא יודע מחשבות אדם, הוא מקבל תפילתו, ונותן לו שאלתו. וזה אומרו: 'ועבדתם את ה' א-לוהיכם' - רוצה לומר: עבודה זוהי תפילה תהיה בלשון רבים, ואחר כך הקדוש ברוך הוא, שהוא בוחן כליות ולב, הוא מקבל את תפילתך, ועונה אותך ברחמים: 'וברך את לחמך ואת מימך'.

'וילך משה וידבר אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים' - יש לשים לב לפסוקים אלו: אחד, אומרו 'וילך משה' - ולא הזכיר להיכן הלך, ועוד אחד 'וידבר', שהוא לשון קושי - מה קושי דברים בכאן?, ועוד אחד 'אל כל ישראל' - 'כל' לרבות את מה בא? ונראה לעניות דעתי הנה חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'וילך משה' - שהיה הולך מאוהל לאוהל של ישראל לבקש מהם מחילה על אודות דברים קשים שדיבר אל ישראל, ואמר להם 'שמעו נא המורים', ושמא תאמר לא הלך כי אם אצל הגדולים, לכך אמר: 'כל ישראל' - כללות ישראל, כולם, גדולים וקטנים, היה מבקש מהם מחילה.