מקצת שבחו

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - התורה הקדושה נותנת שלימות ומעלה אל האדם, גדולה בשלימותה, דהיינו על ידי קיום כל התרי"ג מצוות, וזה מן הנמנע אל האדם, אך מטעם היות 'כל ישראל ערבים זה לזה', וכגוף אחד נדמו כולם, תעלה ארוכה אל קיום התורה בשלימותה, שזה מקיים אחת וזה מקיים אחרת, וכן על דרך זה, ולכן אומרו מעלים כאילו קיים כולם. וזה אומרו: 'כל ישראל' ולא אמרו מי שהוא ישראל, אלא 'כל ישראל' שפירושו כל האומה בכללותה, כי על ידי מה שנכללים זה בזה, ישיגו ויזכו לחיי העולם הבא.

'יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדיינים' - ואפשר לפרש ממידת קצת בני אדם, שמעריכים את החכמים ובפרט גבאי צדקה בדורותינו אלה, כי הם מעריכים את החכמים אם גדול הוא אם קטון, ולפי מה שנערך התלמיד חכם בעיניו - כן נותן לו נדבתו, וטעות הוא בידם כי האדם יראה לעיניים, ואפשר שאפילו הוא קטון בחוכמה - גדול הוא ביראה, 'וראשית חוכמה יראת ה'.

'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' - הרי לך ראיה גדולה, שאם שמשה קיבל תורה, על כל זה, לא הורישה לבניו אחריו, אלא 'מסרה ליהושע' - הרי לך שאינה ירושה, וכמו כן יהושע לא הורישה אלא 'לזקנים וזקנים לנביאים' - ולא לבניהם אחריהם, והיינו הטעם שהודיענו בזאת המסכת שלשלת הקבלה להיות כי גם זו מן התוכחות, ללמד דעת את האדם - כי התורה איננה ירושה.

עיקר פרי לימוד התורה, והן בכלל כל עיקר לימודים, הוא בדבר הנוגע למעשה - לידע ולהודיע מה חובתו בעבודת בוראו ויעשנה, ולא כאותם בני אדם שאין עיקר לימודם אלא בדבר פלפול וחוכמה להראות את בני אדם גודל חריפותם ופלפולם, כי אין זה עיקר פרי הלימוד.

בטעם תקנת חכמינו זיכרונם לברכה לקרוא פרקי אבות בשבתות שבין פסח לעצרת - והוא שכבר ידוע מספרי המקובלים זיכרונם לברכה שימי העומר הם ימי דין, כי לכן מתו בהם כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ונתקיים בהם מקרא הכתוב: 'וצדיק מט לפני רשע' - כי במ"ט ימי העומר שלט בהם מידת הדין הקשה, והיינו שנקט המקרא לשון 'מט' - לרמוז אל מ"ט ימי העומר, ולכן לימודנו חכמינו זיכרונם לברכה להועיל לקרות במ"ט ימים, שישה פרקים אלו, שהם מלאים כל טוב ממוסר ויראת ה', כדי שהחי יתן אל ליבו ויפשפש במעשיו, ובזה ינצל שלא תשלוט בו מידת הדין במ"ט ימים אלו, כי על ידי קריאה וקיומה מה ששנו רבותינו בשישה פרקים אלו - ממ"ט יעשה מוט ויקוים בו מקרא הכתוב: 'לא יתן לעולם מוט צדיק'.

'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - נקט לשון קירוב לרמוז על מעשה שאירע לו עם אותו הגר, שאמר לו: 'למדני כל התורה כולה על רגל אחת', ואמר לו: 'מה ששנוא עליך אל תעש לחברך', ובזה קירבו אל התורה. והיינו אומר: 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - כלומר על יד מה שתלמדם אהבת הבריות, תאה מקרבן לתורה, ודייק - מקרבן דווקא אפילו אם ישאל ללמדה על רגל אחת, ומטעם זה לא אמר: אוהב את ישראל אלא 'את הבריות' סתם לו, שגם גויים בכלל בריות.

בא חבקוק והעמידם על דבר אחד, שהיא האמונה כמו שכתוב: 'צדיק באמונתו יחיה' - הרי שמי שיש בו מידת האמונה - בשם צדיק יקרא, וגם מקרא מפורש הוא 'שארית ישראל לא יעשו עוולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית' - והכוונה בו: שכל מי ששם ישראל יכונה, לא יאות לו לעשות אחת הנבלות: שקר, כזב ומרמה, אלא צריך שיהיה ישר הולך, וכשמו דהיינו ישראל - שהוא לשון ישרות, כן יקום, ואם, חס ושלום, אינו עושה כן, מלבד כי איננו ישר הולך עם בני אדם, אף גם זאת איננו הולך ישר עם אל כי בעשותו שקר, כזב ומרמה, זה מורה באצבע על חוסר אמונתו ובטחונו בו יתברך. ... והיינו שאמר התנא: 'כל ישראל' - כל אשר בשם ישראל, יכונה על שם מעשיו, כי הוא ישר הולך עם א-לוהים ואנשים, ולא יעשה עוולה, 'יש לו חלק לעולם הבא' - דהיינו עולם התחייה, וחיו יחיה בתחיית המתים כי מאחר שנאחז במידת אמת - יקוים בו מה שנאמר: 'אמת מארץ תצמח', ומביא מקרא 'ועמך כולם צדיקים לעולם' - כלומר שהם צדיקים עם בני העולם, כלומר שנושאים ונותנים באמונה, וכל דבריהם ומעשיהם, אינם אלא באמת ובאמונה, ואנשים כאלה צדיקים יקראו, מאחר שהם צדיקים עם העולם, ובזה 'ירשו ארץ'.

'ועל גמילות חסדים' - אמר גמילות חסדים בלשון רבים, ולא אמר גמילות חסד, לרמוז שלא יאמר בדרך שאומרים קצת בני אדם, כשבא אדם אצלם על דרך גמילות חסד, הן בפיו נכונה לו: כבר גמלתי עימו חסד, פעם ושתיים ויצאתי ידי חובה, ומה לי לעשות עוד?! - ומתוך זה אמר 'גמילות חסדים' - בלשון רבים, שפעמים רבים צריך שיגמול חסד עם כל אחד, ואין פוטר אותו בגמילות חסדים פעם ושתיים, כי יתן דעתו כמה פעמים עד אין חקר ואין מספר גומל הוא יתברך שמו חסד עמנו.