מקצת שבחו

'אמרו לו רבותינו לרבי יהושע בן לוי: באו דרדקים עכשיו לבית המדרש, ואמרו דברים שאפילו בימי יהושע בן נון, לא אמרו כמותם: אלף בית - אלף בינה, גימל דלת - גמול דלים' - כאשר תגמול דלים את זה תעשה בהשכל ודעת, ותאלף בינה שיהיה באופן שלא יתבייש העני ההוא, וצריך שיהיה בענווה ובמתק שפתיים, שאם כן מאבד הוא את עולמו בשעה אחת, שמעשיית המצווה שלא כתקנה, נברא מלאך פגום ומקטרג עליו בכל עת, וזה כוונת הכתוב: 'כל אלמנה ויתום לא תענון כי אם ענה תענה אותו שמוע אשמע צעקתו' - רצה לומר: לא תתן להם צדקה בעניין שתהיה בה בושה וענוה כי אם תעשה כך נברא מלאך פגום, ואם מלאך זה יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, שעשית אותו פגום.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שבצער היתום, יגיע גם צער לאב בקבר כמו שנאמר: 'וירעו לנו מצרים ולאבותינו' - ופירש רש"י: מכאן שהאבות מצטערים בקבר ועם הדבר שידוע מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: לשון נחלה - הנמשכת ביושר כנחלי מים למשפחותם לבית אבותם, והראשון שזוכה לו ולדורותיו יקרא מתנחל, כי הוא עושה עצמו נחל נובע לזכות ליוצאי חלציו, הרי שהאב הוא נחל שממנו יורד השפע, ולכן כשהאדם סותם הנחל למטה, גורם שיתקלקל גם למעלה, הואיל ואי אפשר ללכת בדרך הליכות, ולכן האבות מצטערים בקבר כשמריעים לבניהם, שבהרעת הבנים, אי אפשר להם לקבל השפע הטוב, שהרי נדכים ונענים, כי אף אחר מות האבות, הם צינור שפע לבניהם.

לימוד תורה הוא צורך רבים, הן בלימוד בניהם הן להנהגתם, הולכים אחר המנהג הידוע, שקוצבים קצבת חכם הוא כל זמן שהוא דר ביניהם, ואינו מזמן לזמן, ואינם מתחלפים כמו במלכויות אחרות. וודאי, אין יכולים לומר שלא קצבו לו אלא עד שנה או חודש.

'רבינא אמר: בני יהודה שגלו מסכתא - נתקיימה תורתם בידם' - ופירש רש"י: שמפרשים שמועותיהם יפה ומדקדקים בהם, וזאת אמר: 'הפוך בה והפוך בה' - אזהרה לחפש ולדקדק אחר טעמו של דבר, 'שכולה בה' - שדברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בה, מוצא בהם טעם, ויתגלו לו סתרי תורה, וכיוון שאתה מדקדק יפה בהם, תגיע למעלת אריכות ימים ושנים.
'כי אורך ימים בימינה' - ופירש רש"י: שיגעים ומחפשים למצוא טעם ההלכה ... והוא אומרו: 'וסוב ובלה בה, ומימנה לא תזוע' - כי על ידי שתדקדק בטעמם של דברים כ'בני יהודה שגלו מסכתא' לא תשכח מפיך ומימנה לא תזוע, ותתקיים בידך שאין לך מידה טובה הימנה - לזכור תלמודו.
כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שמחה לאיש במענה פיו' - אימתי שמחה לאיש? - כשמענה בפיו, שעל ידי חשק התורה, יזכה לאריכות ימים ושנים.

'אל תבכו למת, ואל תנודו לו, בכו בכו להולך, כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו' – בכו בכה להולך בגזרת הרופא, לשנות האוויר, ומת שם, ולא שב לארץ מולדתו. ובאומרו תיבת: 'וראה' - שהוא אך למותר יובן בהקדים קו' הראשונים עיין מה שכתוב במדרש, שהקדוש ברוך הוא צבר עפרו של אדם הראשון מכל העולם, שבכל מקום שימות - תקבלנו הארץ. והקשה, הרי רגליו של בן אדם הם ערבים בו, ותמיהה מהחכם אליהו בן חיים, שמיתה גזור מה' אבל קבורה - בכל מקום יוכל להיקבר ועל זה אמרו: 'בכו בכה להולך' חוץ למקומו ומת שם, שאפילו יביאו את גופו אחר המיתה, ויקברוהו במקומו, מכל מקום, שלא שב מחיים 'וראה את ארץ מולדתו'.

'פרי צדיק עץ חיים' – יובן במה שאמרו רבני אשכנז על פי 'מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק' על פי מה שנאמר: כל אותיות שנכפלו בתורה, שהם מנצפ"ך – כולם סוד הגאולה. כך – בו נגאל אברהם, שכתוב: 'לך לך'; מם – בו נגאל יצחק, כמו שאמרה תורה: 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד'; נן – בו נגאל יעקב, כמו שאמרה תורה: 'הצילני נא, פף – בו נגאלו אבותינו, שכתוב פקוד פקדתי אתכם; צץ – בו עתידים להיגאל להגאל בגאולה העתידה. וזה אומרו: 'מכנף הארץ' – מאותיות מכנ"ף, שמענו שהיו זמירות בארץ, אבל מה שאנו מקווים 'צבי' לאות 'צדיק', וזה אומרו: 'פרי צדיק' – הפירות של אות צדיק, אינו כשאר גאולות, אלא הוא 'עץ חיים', שנזכה בגאולה העתידה לתחיית המתים, ובילע המוות לנצח.

'פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם' - רצה לומר: 'פרי צדיק' - הטוב לשמיים בלבד, 'עץ חיים' - לעולם הבא, אבל בעולם הזה, אדרבא, לגבייה - עומד לייסורים ומיתה, אבל צדיק ה'לוקח נפשות' ומלמדם תורה עדיף מן הראשון, שאף כשרשעים בעולם - שלום יהיה לו.