מקצת שבחו

על הבריות בגאווה אל ימשול; ולפני עור לא יתן מכשול. יחלק לעניים מטוב דגנו ותירושו; וישימו הצניף הטהור על ראשו. אמת יקנה ולא ימכור; ואת יצרו הרע יעכור. יכוף את ראשו כאגמון; ומידו לא יחסר הממון. יקריב את תפילתו כתור וגוזל; והשיב את הגזלה אשר גזל. יתן לכל שואל די מחסורו; וישביע את הרעבים מבשר סירו. יתהלך באמונה עם עדתו; ולא ישקר באמרי עדותו. ישוב בתשובה בטרם ינוסו צלליו; וידרוש מחילה על רוע מעלליו. יזהר בשמירת זכור ושמור; ובהשלימו תפילתו על הפתח ישמור. אל יונה את עמיתו; ולא ילבין פניו להמיתו. ישלח לחמו על פני המים; וכל מעשיו יהיו לשם שמים. יכניע גאונו ויהלך שחוח; וגופו לא ידכה וישוח. בן אדם התבונן ופקח את עיניך; ואל תבטח אל מעוניך. שים אבני הצדק במאזניך; ואמרי התוכחה הטה אוזניך. הוצא הגזל מכלובך; וקח אמרי בלבבך. התהלך באמת בתוך רחובך; ולא תרבה חטאתך וחובך.

'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' - ראוי להבין למה תקע יצחק את אהבתו בעשו ולא אהב את יעקב. ועוד למה יצחק קרא לעשו לברכו וליעקב למה לא קרא לברכו, והלא אם יהיה לאדם אלף בנים כולם שווים כמבואר: 'רחמנו כרחם אב על בנים'. - האמנם, להודיעך מה שתקע יצחק אהבתו בעשו מפני שהיה סבור שהוא הבכור, ורבקה לא הגידה ליצחק כשהלכה לדרוש את ה' מה שנאמר לה ... שטיפה ראשונה היתה ליעקב כמשל השפורפרת. ומסיבת שהיה עשו תמיד משמש ליצחק, ביום ובלילה, ויעקב היה 'יושב אהלים' - עוסק בתורה ולא היה לו פנאי לבוא ולשמש לאביו. מהסיבה הזאת זכרה התורה: 'ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב'.

'לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא כל האיברים, ואינו מנחם תחילה אלא הלב, שנאמר: 'ודברת על לבה'. - בזמן הזה אם ישמח הלב, אינה שמחה נצחית וקיימת, אלא שמחה לפי שעה, ואחריה אנחה, אבל לעתיד לבוא תהיה השמחה נצחית, שאין אחריה אנחה. ולב האמיתי הוא הר ציון כמו שהלב עומד באמצע על האיברים, כך הר ציון עומד באמצע כל העולם, והר ציון הוא נוף הנבחר מכל הנופים שכתוב: 'יפה נוף משוש כל הארץ, הר ציון קרית מלך רב' - מלכו של עולם ותחילת הנחמה התחיל בציון שכתוב: 'כי נחם ה' ציון', והאיברים הם ישראל בניה, שכתוב: 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה'.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו', ולעולם התלמידים הם חביבים כמבואר: 'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך'. והתלמיד, אגב ידיעת חכמתו ובינתו, יהיה חביב יותר מהבן, כמבואר גבי ישעיה, עליו השלום: 'הנה אנוכי והילדים, אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל' - כי לא היו ילדיו אלא תלמידיו היו, וקראם ילדים.
ולכן אף על פי שיעקב אבינו, עליו השלום, היו לו י"א ילדים חוץ מיוסף, אבל לא היה להם בינה וחכמה כמו יוסף, ויוסף על שם חכמתו נקרא, באשר זכרה התורה עליו: 'אין נבון וחכם כמוך'. ומהבחינה הזאת ייעד הכתוב: 'אלה תולדות יעקב יוסף' - כלומר כל תולדות יעקב - חכמה ובינה, וכל מה שלמד במדרש שם ועבר - כולם מסרם ליוסף, ויוסף נתדמה לאביו בידיעת החכמה והבינה.

'כיוון שעלו ישראל מן הים, אמר להם הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: הניחו ישראל תחילה, שנאמר: אז ישיר משה. נמצאו הנשים ומלאכי השרת עומדים. אמר רבי חייא בר אבא: רב השלום עשה שלום ביניהם, שנאמר: 'קדמו שרים' - אלו ישראל, 'אחר נוגנים' - אלו המלאכים, 'בתוך עלמות תופפות' - אלו הנשים. אמר רבי לוי: השמים, לא אקבל דבר זה, אלא הנשים קלסו תחילה. 'אחר נוגנים' - אלו המלאכים שקילסו באחרונה. התחילו המלאכים להתרעם לפני הקדוש ברוך הוא: לא דיינו שקדמו לנו האנשים, אלא אף הנשים?! אמר להם הקדוש ברוך הוא: חייכם כן.'
ולמה אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: 'הניחו לישראל שישירו תחילה', והלא יותר טוב שישירו ביחד - כי 'ברוב עם הדרת מלך', ועוד: רבי לוי אמר: 'הנשים קילסו תחילה', ואיך נתרצה הקדוש ברוך הוא שישירו הנשים, ואיך נתרצו המלאכים בתשובה הזו, שאמר להם הקדוש ברוך הוא: 'חייכם כן' - שאיזו הנאה יבוא להם ממילת 'כן' ... והטעם לסברת רבי לוי שאמר: 'הנשים קילסו תחילה' והקדוש ברוך הוא נתרצה בשירת הנשים, לפי שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'בזכות נשים הצדקניות יצאו ישראל ממצרים', שהעמידו צבאי צבאות ובזכותם דילג על הקץ ויצאו ברד"ו שנה, שנאמר: 'רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים' - כלומר בעדרי עדרים ודילוג הקץ הרמוז במילת 'בעדי עדים' - זה רד"ו, לפיכך נתרצה הקדוש ברוך הוא, שיקלסו הנשים לפניו יתברך, זה שכר זכותם שלא נמצא בהם פיסולת, והכתוב משבחם: 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך'. וערבה לפניו שירת הנשים: 'ותיקח מרים הנביאה ותאמר שירו לה'.