מקצת שבחו

'יתן ה' את האישה, הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל' -
מעתה נבוא אל המכוון, והוא שכבר כתבנו משם הרב, זיכרונו לברכה, שמה שלא רצה הגואל לקחתה, היה משום פקפוק, שסבר שהנקבות גם אסורות לבוא בקהל. ולפי האמת אין הדבר כן, שכבר אמרנו: 'עמוני ולא עמונית', משום שאין דרכה של אשה לקדם, שכתוב 'כל כבודה'.
אבל מכל מקום מצינו הדבר להפך גבי רות, שהיתה היא חוזרת אצל בועז כדי שיקחנה, עד שבאתה אצלו אצל מיטתו, שכתוב: 'ותגל מרגלותיו ותשכב', ולא היתה לה לעשות כן, אלא בועז, שלו משפט הגאולה, יבוא אצלה כדי לקחתה, והיא לא תעשה מעשה כזה שנראה כפריצות, וכל שכן לגבי אישה חשובה כמותה. וזה סותר המקרא: ש'כל כבודה בת מלך פנימה', ונמצאת עכשיו, שבלי החשש לזה ש'כל כבודה', חזר האיסור ש'לא יבוא עמוני ומואבי' אף על הנקבות, שכל עיקר ההיתר היה תלוי בזה.
על זה אמרו לו העם והזקנים לבועז: אל תצטער בדבר להיות חושב דבר זה לפריצות. מה שעשתה כן רות, שבאה אצלך, שלא כדרך הנשים החשובות, ומכוח זה תהא סבור שאישה זו אסורה לך, שהולך לפי הטעם ש'כל כבודה' וכו'. לזה אנו אומרים: 'יתן ה' את האישה' - אף שהיא באה אל ביתך, ולא המתינה שאתה תלך אצלה, שדבר זה מורה שלא אמרנו: 'כל כבודה וכו'.
'כרחל וכלאה' - שזאת מצאנו גם כן בהן, רחל שאמרה: 'כן, אנשא לך', לאה שאמרה: 'אלי תבוא', כך שנראה דברים של פריצות, הפך ממה שאמר הכתוב: 'כל כבודה'. ומכל מקום הקדוש ברוך הוא יודע שכוונתן הייתה לטובה. רחל, שלא תיפול בחלקו של עשו, ולאה כדי להעמיד שבטים, כמו שאמרו בבראשית רבה: מה שאמר הכתוב לא חשוב דבר זה פריצות אף שכתוב כל כבודה וכו'. וזה מורה מן הבנים, שיצאו מהם כמה שכתב הרב פ"ד.
כן גם 'תהא האישה הזאת' אף ש'באה אל ביתך' ונראה כל מה שעשתה עד עכשיו שהוא דברים של פריצות, כיוון שכוונתה היתה לשם שמים, וראיה לדבר, שלא הלכה אחרי הנערים אלא אחר הזקן, שכל כוונתה אינה אלא כדי להקים שם בעלה, והיינו ממש כרחל וכלאה, שגם הן היו כוונתן לשם שמים.

ידוע הדבר ומפורסם העניין בעיני מורי ורבותי מהחיוב המוטל על ישראל ועל רבנן לספוד לצרה ולבכותה, ולאו דווקא בהספד תלמיד חכם הוא החיוב, אלא כל שידענו בו, שהוא אדם כשר, כנכבד הזה, אשר אנו עסוקים בהספקו, שידוע לכל באי שער עירנו שהוא היה ישר ונאמן נושא ונותן באמונה, שכמעט בדור הזה הם נמצאים מעט מזער בעוונותינו הרבים, שיהיו נזהרים בזה. וגם שכמה שנים שהיה עוסק בצורכי מצווה - הן בבניין בית הכנסת, שטרח ויגע הרבה, הן בקופה קדושה של יתומות, שמסר גופו ורוחו ונשמתו עליה, להתעסק ולהשתדל בה בכל מאמצי כוחו כדי לקיימה בנאמנות גמורה.

לפי שחרבו חמישה כרכים בהפיכת סדום, ופסקו העוברים ושבים, ונתבטל ממנו מצוות צדקה והכנסת אורחים, לכן נסע משם. אם כן, כשבא לישב בגרר, הוא ששם היה מוצא לקיים המצווה.

'אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה' - על ידי שמי שזוכה לישא אשה, ובפרט אם היא אשת חיל, זוכה גם כן על ידה, אותו דבר שנאמר עליו: 'יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה', וזה שאמר: 'ורחוק מפנינים מכרה' - פירוש מכרה של האשת חיל, היא התורה, שנאמרה עליה שהיא 'רחוק מפנינים'. ושמא תאמר כיוון שאמרנו שהתורה היא נקראת 'רחוק מפנינים', אם כן נאמר שמי שחייב לחברו אלף זוז יתן לו בפרעון ספר אחד, וכמעשה של ארטבן עם רבינו הקדוש, ששלח לו מזוזה אחת, ואמר לו: חפצי וחפציך לא ישוו בה. על זה אמר מקרא - שזה שאמרתי לך שהתורה נקראת 'רחוק מפנינים' היינו לעניין בטחון, שיהא בטוח שעל ידי החוכמה והתורה ישיג עושר וכבוד, לא שהדבר עצמו יהיה שווה כל כך. וזה שאמר: 'בטח בה לב בעלה' - שהבטחון שהוא בטוח בה, שמלבד ש'ושלל לא יחסר' - שלא יחסר לו משלו כלום, אלא שזוכה גם לעושר וכבוד הרבה חוץ ממה שהיה לו.
וזהו: 'גמלתהו טוב' - שישיג טובה הרבה ועוד בה גם שיצילהו וישמרהו מן המזיקין ומגל פגע רע. כמו שאמר לו רבנו הקדוש לארטבן: דבר שאתה שלחת לי, אני שומר עליו, ואני שולח לך דבר, שאתה ישן, והיא שומרת עליך וכו'. וזהו: 'ולא רע'.

'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון'. וכבר כתבנו משם הרב 'משאת בנימין', שכל שהבניין שרוצים לבנות הוא טוב ויפה מן הראשון, שמותר לסתור אף בלא שראה בו קלקול. ולמד כן מבניין הורדוס, כמו שאמרנו. ואם כן, מאחר שהקדוש ברוך הוא גזר להחריב המקדש, וקיימא לן כרב חסדא, שאמר: לא יסתור אדם בית כנסת עד שיבנה בית כנסת אחר ... ולא אמרנו, אלא שלא ראה בה קלקול, אבל ראה בה קלקול - סותר ובונה. וכל שכן המקדש, שחמור יותר, ואף שלטובת ישראל עשה כן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ששפך חמתו על העצים ועל האבנים, מכל מקום, שכיוון שבלא קלקול סתרו, סוף סוף, כשיבנה אותו בעזרת ה', צריך להוסיף ולבנותו, טוב ויפה מן הראשון, כמו שאמר הרב זכרונו לברכה. על זה הבטיח הנביא ואמר: 'גדול יהיה כבוד הבית וכו', שצריך להיות כן על פי הדין, שיבנהו טוב ויפה מן הראשון, במהרה בימינו אמן.

איך שיהיה למדנו מדברי רבותינו זכרונם לברכה אלו, שעל ידי הבנים זכינו לקבלת התורה. ... אשר בזה יש סמך למנהגם של ישראל קדושים, הובא בספרים מנהג זה, שמי שנולד לו בן זכר ביום שבת קודש, קונה מצוות הולכת ספר תורה בכ"ה, לרמוז דעתה שנולד לו בן, ויש לו ערב בעדו, לו נאה ויאה לקבל התורה, שאם, חס ושלום, לא ישמרנה כראוי, יש לו ערב לפרוע. ואפשר שלזה נהגו דווקא בבן זכר ולא בבת, שנשים, אפילו גדולות אין בהן.