מקצת שבחו

'רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם' - להיות בשבילה לעצמו לעולם הבא, שבה לבדה יוכל לקנות השלמות, וכאילו קיים כל התורה, ובאה התשובה: 'כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - דהיינו שרוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו, מצד משאו ומתנו עם הבריות כולם ועם המקום, שתמיד מספרים את כבודו ואת אמונתו עם המקום ועמהם, וזאת יוכל כל אדם לקיים בה, וזאת היא שיבור לו האדם. מה שאין כן בכל המצוות, הגם שהם כולם ישרים, אין שום אדם יכול לקיים את כולם, וכמו שנאמר: 'ופן תאמר' מה שנאמר מצווה זו מכל מצוות האמורות בתורה, ולמה זו דווקא יבור לו האדם, לזה סיים ואמר: 'משום שמצווה זו מעלה עליו כאילו', 'והווי זהיר במצווה קלה כבחמורה' - דהיינו: כאילו הוא זהיר וקיים כל המצוות, וכיוון שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, זו שכרה מרובה וזו שכרה מועט, לכך עשה זאת איפה בני שהיא מצוות משא ומתן באמונה, והינצל מן הספק ותהיה בטוח על שכרן.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה בפירוש בדברי הימים: 'וימים רבים לישראל ללא א-לוהי אמת' - מהו 'ללא א-לוהי אמת' - ללמד, שכל מי שעוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו א-לוה. עד כאן. והרב 'אשל אברהם' כתב שכוונת חכמינו זיכרונם לברכה היא שכל העוסק בתורה בלבד ולא בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו א-לוה, ונתן טעם שאף על פי שעוסק בתורה ומאמין בה' יתברך, עם כל זה מאחר שאינו עוסק בגמילות חסדים, ניכר שאין ציור נפשו בשלמות לתאר אחרי פעולותיו, כמאמרם זיכרונם לברכה על פסוק: 'אחרי ה' א-לוהיכם תלכו' - לך אחרי מידותיו ופעולותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, וזה שעוסק בתורה ולא בגמילות חסדים ציורו ופעולותיו לחוץ לנפשו. עד כאן דבריו.
וידוע שגמילות חסדים בין בגופו בין בממונו, ומעתה זהו שאמר שלמה המלך, עליו השלום: אתה בן אדם צריך לדעת 'כי בצל החוכמה' - שהוא עסק התורה, שאתה עוסק בה, דע לך שצריך עמה 'צל הכסף' - להיות רחמן ונדיב, לגמול חסד בממונך, שבזה תהיה ניכר שציור נפשך הוא בשלמות לתאר אחרי פעולותיו יתברך, ויש לך א-לוה אמת, שזה בלא זה אי אפשר.

'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-לוהיך מייסרך והביאך אל ארץ טובה' - ויש לדקדק שמילת כי נראית כמיותרת והיה לו לומר 'וידעת עם לבבך כאשר'... ויובן בהקדים מה שאמר הגאון החיד"א: שמאחר שכבר אמרו ישראל 'נעשה ונשמע' למה כפה עליהם הר כגיגית? ותירץ וזה לשונו: ששתי אהבות בעולם אהבה רצונית ואהבה עצמית, אהבה רצונית היא אהבה שבין אדם לחברו, שאוהב אותו ועושה לו רצונו אבל אינה אהבה עצמית, מה שאין כן אהבת האב לבנו היא אהבה עצמית, שמוכיחו ומייסרו שילך בדרך הישר בשביל אהבתו אותו', לכן הקדוש ברוך הוא רצה להראות לנו שאהבתו אותנו אינה רצונית, רק אהבה עצמית, כאהבת האב לבנו, ומשום כך כפה עליהם הר כגיגית מרוב חיבתו ...
לזה הוצרך משה רבינו, עליו השלום, להודיעם לישראל, שידעו ויתבוננו בלבם שאין הקדוש ברוך הוא אוהבם אהבה רצונית, שאינה אהבה עצמית, וזה אומרו: 'וידעת עם לבבך' - שאהבת ה' עימך, אינה אלא 'כאשר ייסר איש את בנו' - שבוודאי היא אהבה עצמית ולא רצונית, כן 'ה' א-לוהיך מייסרך', ומביאך שתלך בדרך טובה וישרה להטיבך באחריתך, וזהו: 'והביאך אל ארץ טובה' - ארץ העליונה שהיא תכלית הטוב.

'לא המדרש עיקר אלא המעשה' - שלכאורה הוא תמוה, שאם לא למד איך ידע מה יעשה?! ועוד היה לו לומר לא הלימוד הוא העיקר. מהו 'לא המדרש הוא העיקר' - אלא שעל פי האמור, הנה טוב מאוד, שבא התנא לרמוז לנו: 'לא המדרש' - שדורש הדרשן ברבים, לראות תוקף כוח חוכמתו הרמתה הוא העיקר שחפץ בו ה', אלא המעשה הנמשך ממנו, שישמיענו וכן יעשון, ולא יגרום שיתנו מום בקודשים.

עם היות שהדורש ברבים, אינו דורש כי אם דברי א-לוהים חיים, עם כל זה, תמצא האופן שלא יהיו ערבים על לב שומעיהם, כגון: שכל הדרש כולו מראשו לסופו, כולל פלפול וחריפות, באין מבין כל אחד בעלי תריסין, אחד מעיר ושניים ממשפחה, והגם שדברי הקדוש ברוך הוא בפלפול, מכל מקום עיקרה של תורה ויסודה אינו כי אם להורות לעם ישראל את הדרך, אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, דיניה ומידותיה ואגדותיה, המושכים את ליבו של האדם ליראת שמיים, ואיך לעבוד את בוראו בתיקון עשיית המצוות, ולהיזהר מעבירות שבין אדם לחברו.
ולכן על צד היותר טוב שיתחלק הדרשן הדרוש לכמה חלקים, כדי שכל כת וכת תיקח חלק שלה, מה שהיא יכולה לשמוע, יש כת שרוצה בבקיאות ופלפול וחריפות, ויש כת שרוצה בקיצור פסקי דינים, זה אסור וזה מותר, ויש כת שרוצה בפשטים וחידושים ורמזים מתוקים, ויהיה מלא וגדוש כקופת הרוכלים. אולם דברי תורה מצד עצמן כולם ברורים, כולם דברי א-לוהים חיים, אלא מצד השומעים,
ועוד שהשכל מחייב שהדרשן, מצד היושר, צריך לסדרם תחילה ולבררם עד שיהיו רגילים בפיו להוציאם בתוך הרבים, בשפה ברורה ובנעימה כך שלא יהיו מעורבבים ומבולבלים, ויגרום שלא יהיו ערבים על לב שומעיהם, וחס וחלילה, יבוא לקלקול שיוציאו דופי בו ובדברי תורה, והוא בכלל 'אוי ואבוי' כמו שאמר התנא: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה', שגרם שהתורה קבלה עלבון דברים מסיבת עקימת שפתיו של הדורש שלא ברור מללו.