מקצת שבחו

'יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך' - כיוון בזה למעשה המובא ברבותינו זיכרונם לברכה: שחכמים הלכו בשליחות אצל נדיב אחד, לגבות גביה לצדקה, וכשנכנסו לחצירו, שמעו שהיה מצוה למשרתו, שיקנה ירקות כמושות על היותם יותר בזול, וחזרו החכמים לאחוריהם, שחשבו כי הוא איש כילי וקמצן, שמדקדק על הפרטים כל כך לאכילת בני ביתו, וכשראה אותם הבעל הבית בעד החלון, שנסוגו אחור, קרא אותם בקולי קולות, והכניסם לביתו בכבוד והדר, והשיב להם: מה שראיתם שצוותי להמשרת, שיקנה ירקות כמושות בדמים קלים, היינו לפרנסת אנשי ביתי, שאני מצמצם כדי להרבות בצדקה וגמילות חסדים יותר ויותר. ונתן להם נדבתו בשפע רב עד כאן.
מבואר שמי שחפץ בצדקה ובגמילות חסדים, לתת להם כיד המלך, צריך לצמצם בהוצאת בני ביתו כדל והלך, והיינו ממש דברי התנא שלפנינו: 'יהי ביתך פתוח לרוחה', וכדברי המפרשים: 'פתוח לרוחה' - כביתו של אברהם 'ויטע אשל בבאר שבע' - פתוח לארבע רוחות העולם כדי שלא יטריח העני להקיף, וזה לא יכון כי אם כש'יהיו עניים בני ביתך' - שיספיק להם מאכל עניים ירקות כמושות, שנקנים בדמים קלים, אזי תוכל לעשות צדקה וחסד בשפע רב.

'עשה לך רב וקנה לך חבר והווי דן את כל האדם לכף זכות'. - כיוון התנא להמציא לנו תרופה, לקנות לו רב כדי להתלמד ממנו, ולא יגיע לו שום נזק. שהן אמת - שמצד אחד, ראוי ונכון אל האדם לקנות חבר טוב לעצמו, וצא וראה כמה תועלות מגיע לאדם מזה שלא ישכח תלמודו.
ובמעשה דומה המדרש רבה, סימן נצבים על פסוק: 'לא נפלאת היא ממך' - וזה לשונו: מעשה בתלמיד אחד של רבי אליעזר בן יעקב, שהיה ממהר בכל תלמודו. פעם אחת חלה ושכח את כל תלמודו. מי גרם לו? - על ידי שלא היה אומר בפיו. נתפלל עליו רבי אליעזר בן יעקב, וחזר עליו כל תלמודו. על כן מבואר שמיצרך צריך להיות לאדם תלמיד חבר כדי לומר ההלכה עמו פעמים הרבה לבל ישכחנה, שאלמלא תפילת רבו עליו כבר היה נתרוקן מתלמודו לגמרי.

'הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום' - ולפי דרכינו היינו ממש הדין שלפנינו: 'אוהב שלום' - שלא יתקוטט עם בני ביתו, שאם אשתו שיברה כלים, בכל עת ועת, לא תתקוטט עמה, לפי שהיא פטורה. שאם אתה אומר חייבת - אין שלום בבית כדברי הרמב"ם שזכרנו.
וזה שאמר: 'אוהב שלום' - בתוך ביתו, 'ורודף שלום' - בין אדם לחברו, שאם אשת חבריך שיברה כלים בתוך ביתה, ומתקוטטים איש ואשה או אדם עם חברו, כיוון שדומה לשטף מים כיוון שרווח - רווח. ומה שאמר הכתוב: תרדוף שלום - תודיעם שמצד התקנה פטורה.

מנהג ישראל קדושים, שבחודש רחמים ועשרת ימי תשובה, עושים מפה לספר תורה או פרוכת להיכל, וכיוצא לנו לדעת מה המצווה הזאת, ומה טעם יש בה, באלו ארבעים יום, שהם יותר משאר ימות השנה?
נראה לעניות דעתי, שהטעם פשוט לזה, שכיוון שבאלו הימים, עלה משה לרקיע להתפלל למחילת עשיית העגל, שבסיבתו נשתברו הלוחות, שהיו מחזיקים את התורה הקדושה, ובמנחת יום הכיפורים ירד משה עם לוחות שניות, כדברי רבותינו זיכרונם לברכה. לכך נהגו בתוך הארבעים ימים הללו, לעשות תכשיטי כסף לספר תורה, וגם מפה נאה ופרוכת וכיוצא, דומה קצת למה שעשה משה רבנו.

'הוו זהירים ברשות' - אפילו מן המותר. בפיך בשר כשר ויין של היתר וכיוצא, אפילו היה המותר - אסור, שלא יהא נבל ברשות התורה, כדברי חכמינו זיכרונם לברכה הידועים, ומכל שכן שצריך הוצאה מרובה. ... ומכאן תוכחה לכמה בחורים, שכשעושים חופה מוציאים הוצאה מרובה יותר ויותר מכדי יכולתם, ומוכרים את כסותם ואת כלי תשמישם, להרבות במעדנים ויין משתיהם, כאילו הם בני מלכים, 'ואכלו רעים שתו ושכרו דודים', ולא רעות ולא חברים להם, בשעה שמפזרים המעות בלתי מידה וקצבה, שאחר החופה נשאר פלוני נקי מנכסיו, ואין כל מאומה בידו לישא וליתן ולעשות אומנות כדי להתפרנס בכבוד והדר מיגיע כפיו, ומי שחננו ה' בדעת, יכלכל דבריו במשפט, לעשות שמחה ושבעה ימי המשתה כדת של תורה, במידה במשקל ובמסורה, לפי ערכו ולא יותר, שכל אלו הרעים ואהוביו, שאכלו ושתו עמו בימי חופתו, מנגד יעמודו בשעת דוחקו והוא לבדו מסלסל בצערו.

ושמעתי מפי מגידי אמת, שאירע מעשה בשנת תרל"ג, באישה שהלכה לבית הקברות לעשות זיהרא, והתחננה על קברי הצדיקים על זרעה כמנהג הנשים, וגער בה תלמיד חכם אחד, באמור לה שזה נקרא דורש אל המתים, והוא עון פלילי. ותלמיד חכם אחר חלק עליו ואמר: יפה עשתה זאת האישה, שאין זה נקרא דורש אל המתים, ושאלוני למען דעת מי משניהם כיוון אל האמת. ...
תכלית ההשתטחות, אינו להתחנן אל הגוף הקבור שם - כי הגוף חזר לעפרו, ואינו אלא על השארות רוח הנשאר שם, שתשוב הרוח אל הגוף בעתות מזומנות כמו שאמר, וכיוון שכן אין צד איסור כלל להשתטח על הקברים, שאין זה נכנס בסוד דורש אל המתים כי הרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה.