מקצת שבחו

אריכות ימים אינה תלויה אלא במעשה המצוות, וכל העושה מצווה אחת יתירה מאריכים ימיו.
וזאת נלמד מאברהם אבינו שלאחר שגמל חסד עם שרה בקבורתה נאמר עליו: 'ואברהם זקן, בא בימים' ועוד היכן מצינו שעשה צדקה? - שנאמר: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. וכן לומדים זאת מיוסף, שמתוך שעמד ונתחזק בכבוד אביו, זכה לעטרת שיבה, שנאמר: 'וירא יוסף לאפרים בני שילשים', והיכן מצינו שעשה צדק? - שנאמר: 'ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו'. וכן בדוד עליו נאמר: 'והמלך דוד זקן, בא בימים' וכן נאמר בו: 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה'. מכאן שאין הזקנה מצויה אלא בצדקה ובמעשה המצוות ועל כך נאמר: 'בדרך צדקה תמצא'.

החכם האמיתי הוא זה שמעריך בדעתו, שעדיין לא למד אחד מני אלף מהחכמה, ומחשבה זו תדרבן אותו, לחזר תמיד על דלתי החכמים כדי ללמוד עוד תורה. נמצא לפי זה, שהתנאי ההכרחי בהגדרת החכמה היא הרצון לחזור ללמוד ולהוסיף מאחרים. מכאן שמי שאינו מכיר בחסרונו, או שמכיר ומתבייש ללמוד תורה מאחרים - סכל יקרא ויצא מגדר החכם, אף אם הוא חכם.
וראיה לכך אומר התנא במסכת אבות: 'איזהו חכם? - הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי' - לומר שמכל המלמדים, קטון וגדול, היה מוסיף להשכיל, והיו בעיניו כמו שיחה ממש, שאינו בוש מלהשיח עם כל אדם, שעל-ידי כן היה מוסיף להשכיל יותר ממה שיש בו. בהתחברו עם החכמים בתורה - יוסיף לקח מהלומדים; בהתחברו עם בעלי המוסר - יוסיף מוסר ומידות טובות; מאוהביו - ילמד על מידותיו הטובות בהן יש לו להחזיק ולהתחזק, ומאויביו - ילמד את שעליו לתקן.

'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. וראוי לשים לב למה השתמש במלה רדיפה לגבי השלום. שכן, אם אתה אוהב את השלום, ומשתדל תמיד לקיימו, ואילו דווקא רעך הוא המקלקל השלום, אל תאמר מה אעשה?! - הלא אני החזקתי בשלום, ואם חברי מאבדו ממני, מה אוכל לעשות?! - הלא האשם עליו. לכן השתמש במלה 'ורודף שלום' - דהיינו, שאם תראה שהשלום בורח ממך, אל תתייאש מלרדוף אחריו, עד שיחזור השלום למקומו. וזהו: 'ורודף שלום', כי לשון 'רודף' מתאר מצב שבהכרח יש מי שבורח. ולכן אם השלום בורח, תהיה אתה זה שרודף אחריו בדרכי פיוס, עד שתשיגו. ורדיפה זו שתרדוף אחר השלום, גם למי שאינו חפץ בשלומך, אל יהיה השלום שתרדוף מהשפה ולחוץ אלא רק מאהבת הלב. וזוהי הכוונה במשנה באבות: 'אוהב את הבריות'. דהיינו, שתהיה אוהב את הבריות. ועל-ידי שאתה רודף שלום הבריות מאהבה, תדביק אהבתך גם את מי שאינו חפץ בשלומך, ואז תצליח בהשגת השלום עמו.

על-ידי האחווה נגאלים ישראל. כי האחווה היא העומדת לנו בכל עת צרה, והיא המסוגלת גם כן לגאולתנו ולפדות את נפשנו. במתן תורה היו ישראל כאיש אחד בלב אחד, כמו שכתוב: 'ויחן שם ישראל כנגד ההר'. ולכן אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'אנכי ה' א-להיך' - לרמוז שעיקר קבלת התורה, בנוי על קשר האיחוד, למען יוכלו לקיים את כל מצוותיה בכללות. ... כשם שבקבלת התורה צריכים אחווה כדי לקיים את המצוות, כך גם בגאולה העתידה צריכים לקשר האחווה, שאם לא כן צריכים להשתעבד כולם יחד בין שבעים האומות. מה שאין כן על-ידי האחווה, שאז מצטרפים גלות של זה עם זה, ונגאלים.

מהו הטוב שהיה בו בחזקיה עד שהתפאר בעצמו כל כך שהוא צדיק כשלושת האבות, והשיבו שהיה סומך גאולה לתפילה. ועיקר סמיכת גאולה לתפילה הוא שקריאת שמע תהיה קודם הנץ החמה, והתפילה לאחר הנץ החמה, וזה אין האדם יכול לכוון בעצמו. ורב ברונא היה שמח על זה כל יום, על שה' עוזר לו לסמוך גאולה לתפילה. ולכן, אף אם יהיה האדם עובד מאהבה, ואינו צריך סעד לתומכו כמו אברהם אבינו, שנאמר בו 'התהלך לפני' - היינו שהיה מתהלך מאליו - עם כל זאת, בעניין זה, צריך עזרת שמיים, שלא כל אדם זוכה לזה. ובזה זכה חזקיה המלך.

שלוש סגולות בהם ינהיג האדם מישראל את עצמו, והם: תורה, קריאת שמע ומיתה. והן כנגד שלוש מדרגות של עצות בהן מפתה היצר הרע את האדם לדבר עבירה.
כנגד העצה להתבטל מן התורה, הסגולה היא דווקא לעסוק בתורה שנאמר: 'אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש'. כנגד העצה לצבור הון ולהתבטל מהמצוות - יקרא קריאת שמע, שיש בה זכר המצוות, וזכר מצוות ציצית, ששקולה כנגד כל התורה. ואם גבר עליך גם בזה, והרגיל אותך במידות מגונות כמו הגאווה והכעס - הסגולה היא זכרון המיתה.