מקצת שבחו

'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני'. - נמצא שמי שנגזר עליו, חס ושלום, עונש מוות 'נתנו חכמים עיניהם' - כלומר נתנו והוסיפו לאותיות מו"ת את אות עי"ן, ונתהווה 'מעות', והמעות נתחלק לצדקה ונפדה ממוות לחיים. ואם עינו צרה - כלומר שאינו רוצה להעמיד את העי"ן בין אותיות מו"ת, וממונו חביב עליו יותר מגופו ומחייו, אז, חס ושלום, נשאר מות כגזר דין.
על כן הברירה בידו או פדה יפדה את עצמו, מבלי שיחוס על ממונו, גם אם ישאר עני ואביון או יתהפך גזירת 'מות' על פדיון 'מעות' בתוספות העי"ן או חס ושלום נשאר בתוקף הדין מות. השם יתברך ימתיק מעלינו כל גזירות קשות, ויחיש לנו ישועות ונחמות.

'אמר רבא: אין אתה מוצא תלמיד חכם צעיר, שמורה, אלא שבא משבט לוי או משבט יששכר' - מעתה התורה חוזרת על אכסניה שלה, מי שמקיים הפוך בה והפוך בה שהכול בה, ומתאמץ לקנותה בארבעים ושמונה מדות שהתורה נקנית בה, אם רק ימצא בזרע האב שלו, אחת מני אלף, מחלקי שני השבטים המבורכים, אחרי אשר הותר לשבטים, לבוא זה בזה בשידוכים, נתערבו דמם ודם זרעם, והועבר ביודעים ובלא יודעים, טבעם וכשרונם, לכל החכמים, בלי הבדל מאיזה שבט מוצאם, כי מכיוון שעל ידי התערבות המשפחות, כשרונות הדמים והמוחות, כבר היה בין כל הכלל ישראל מובלעות, דבר המעמיד, אפילו באלף לא יבטל, ובכן כתר התורה אשר אחת מעמודים שהעולם נשען עליהם, וכדאים לזכות, שעל ידיהם יבררו הלכות פסוקות לאמיתן. ומעתה צדקו דברי רבא האמורא, כל חכמי התורה הראשונים והאחרונים, אשר נתקבלו בכל הדורות, למורי הוראות, ובפרט אותם שעלתה בידם לברר ספיקות והלכות מחודשות, בוודאי יש בגופם בדמם ובזרעם חלק מהמשפחות המיוחסות הנזכרות.

מרן הגאון הקדוש, בעל 'מנחת אלעזר', זכותו יגן עלינו, היה קורא תגר על המנהג שנהגו בעירו (וכמעט בכל ערי חוץ לארץ) שבשעת לווית אדם לבית עולמו, בני 'החברא קדישא' מקשקשים בקופסא, מקבצים מעות ואומרים 'צדקה תציל ממות', ולפי דעתו הרי זה כעין לועג לרש, ועם כל זה לא ביטל את המנהג רק לא נשמע לו, כלומר לא הסתבר לו ... שגדולי האחרונים האריכו למעניתם, שגם על מנהג זר, יש ללמד זכות ולבקש כל טצדקי, על מה סמכו את עצמם מתקני התקנה הראשונים.
גם אני יצאתי לישע המנהג, ומצאתי שיש מקור וסמך לזה מש"ס בבלי וירושלמי - שניהם כאחד מפרשים שפסוק אחד, המדבר בצדקה, שצדקה מצלת ממוות, יתכוון על הצלה שלאחר מיתה, על הצלה מגיהנם כמו שקראוהו בבבלי או הצלה שלא ימות לעולם הבא כמו שקראוהו בירושלמי, יש להניח שהמנהג נתקן על כוונה הזאת, שעל ידי נתינת הצדקה, שבני אדם הנאספים לגמול חסד עם הנפטר ללוותו, גומלים לו חסד גם בזה, שנותנים צדקה להצילו מדיני גיהנם, ולהביאהו לחיי עולם הבא, ואין בזה מעתה שום נדנוד זלות לבר מנן. אדרבה, זכות גדול יחשב לו, כי באמת אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכל אחד זקוק לקבל תמיכה הזאת מהחיים.

'אמר אביי: זה תלמיד חכם צעיר, שמרחמים לו בני העיר, לא משום שהוא טוב יותר, אלא משום שאינו מוכיחם בדברי שמיים.' - ונראה לי שאביי חשב כאן רק על התלמידי חכמים, שהם אהובים במקומם, ובמקומות אחרים אינם אהובים כל כך. זה סימן מובהק, שאהבת אנשי מקומם אינם לסיבת שהוא קנאי דיין מוכיח, שאם כן היו הדברים, היו גם אנשי מקום ישובים אחרים, עוד יותר מראים לו אות אהבה וחיבה, אלא ודאי שהסיבה האמיתית היא, שהוא רך הלבב ואינו מוכיח אותם, ודייק גם מלשונו באומרו: 'זה תלמיד חכם צעיר, שמרחמים לו בני העיר' - כלומר רק בני עירו מראים לו חיבה יתירה.

'כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק' - וידוע שאריכות הגלות ועיכוב הגאולה הוא לסיבת חטא הידוע שלא נתקן עדיין, על-כן רמזו לנו חכמינו זיכרונם לברכה, שלאשר שרבי אליעזר, התנא הגדול, היה נזהר בזה ביתר שאת על כל בני דורו, שהכוונה שרבי אליעזר לא איבד מעולם, החל מימי בחרותו, טיפת זרע לבטלה, כך היה נזהר בשמירת ברית קודש, כדאי הוא זכותו, שיגן עלינו בשעת הדחק, בעקבי המשיח, שנצטרך הזכות רבה של צדיק יסוד עולם. וידוע שרבי אליעזר הוא מתלמידי בית שמאי, ולעתיד יהיה הלכה כמותם, על-כן עוד קודם ביאת המשיח יושפע לנו מזכותו.

בעת אשר הכהנים הקדושים נצחו את היוונים, שהיו כופרים בכל עיקרי אמונת ישראל, והאמינו שהעולם הוא קדמון, העמידו וטמנו ברמז את נס של קיום העולם הטבעי, להורות נתנו שכל הנבראים ברואי מעלה ומטה, כולם נבראו בדבר ה' יש מאין ומאפס המוחלט, כלומר שהטבע אשר אנו רגילים בו הוא גם כן נס ופלא, ועומד רק בכח הפועל יתברך שמו.