מקצת שבחו

'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה' - שאין ביד האדם לתקן כמה מצוות כגון מצוות ייבום וחליצה וגט ומילה ופדיון הבן, והרבה זולתם שלא באו לידו לקיימם, על ידי שאוהב הוא לכל ישראל כנפשו, מעלה עליו כאילו כל ישראל עצם מעצמיו ובשר מבשרו. והתנה לו קבלתו, לקיים אותם כשיבואו לו, להיות לו חלק במה ששאר ישראל מקיימים, כי הקדוש ברוך הוא רוצה ליבו לב טהור, שרוצה לקיים הכל. וגם על ידי האחדות שמראה בעצמו כאילו הוא איבר מכללות ישראל. ואם כן, יש לו במה שמקיימים שאר ישראל, באותם מצוות שאינו יכול לקיימם.

'כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה' - תיבת 'כי' פה לשון 'שהרי' היא. ורצונו לומר: 'שהרי אם בתורת ה' חפצו' - שאם שלא תלמיד חכם הוא בתורת ה'. מעצו לא ימיש מתוך האוהל, שיושב בין עצי תלמידי חכמים, לשמוע בקולם ולדבקה בם, ששומע כעונה. ואין צריך לומר אם תלמיד חכם הוא ובתורתו יהגה יומם ולילה. שעל ידי ואם פגע בו מנוול זה - לא ירא ליבו. שזה יהיה על ידי עסקו בתורה 'כעץ שתול על פלגי מים' - שהוא דבר העושה פירות ואינו עשוי ליפול. 'אשר פריו ייתן בעתו' - שמביאו לידי מעשה הטוב. 'ועלהו לא יבול' - שמצילתו מן החטא, ש'כל אשר יעשה' - להינצל מיצר הרע 'יצליח'.

שכר השמחה במצוות משמש הוא לכאן ולכאן: לאור באור החיים, לעולם הבא. משכר גופה של שמחה, להיות ניזון ולאכול מפירותיה בעולם הזה כעין מתנה וצדקה. וזה אפשר טעם למנהגם של ישראל כיום הזה, להרבות בשמחות וגיל ולעשות סעודה.

שעם יציאת מצרים הייתה שמחה לכל ישראל, לא הייתה שמחה גדולה כל כך עד שיתמלא הפה שחוק כמו גאולה אחרונה. שנזכה לנ' שערי בינה. וגאולתנו גאולה שלמה היא שלא כיציאת מצרים שלא זכינו כי אם למ"ט שערים. ובזה לא הייתה גאולה ארוכה.
וזה שאמר: 'בשוב ה' את שיבת ציון' - בהפלגה יתירה ממה שהיה ביציאת מצרים. 'אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה' - רצה לומר: ריבוי שמחה זו ששמחו אלו יותר מיוצאי מצרים. הטעם הוא ש'הגדיל ה' עשות עם אלה' - הגדלה יתירה, שזכו לכל חמישים שערי בינה. ובזה הובטחו שגאולה זו אין לה הפסק. וישראל משיבים: 'הגדיל ה' לעשות עמנו' - הכוונה לומר: בדבריכם כן הוא. שעל שהגדיל ה' לעשות עמנו, שזכינו לחמישים שערי בינה, מה שלא זכו ביציאת מצרים, 'היינו שמחים' בכל אותה הפלגה שראיתם.

יקח מוסר והיה על ליבו תמיד לבלתי יחטא בחברו, כי הוא מגזע היחס והמעלה, ומשורשים קדושים ג' אבות. וראוי לענף להיות דבק בשורשו ופונה אליו תמיד, ולא לתת לשורשו עורף ולא פנים. ושאם יחטא רב מאוד עונשו מזולתו, שאינו זרע קודש. וכמו שאמרו ראשונים על עניין 'וזכרתי את בריתי יעקב' - שיראה זכירה לטובה. ואיך סמך לומר: 'והארץ תעזב מהם'?! - אלא שאף זו מן התוכחות, שלא אחזו מעשה אבותיהם הקדושים, עליהם השלום, בידיהם.

'רבי יהושע בן לוי אומר: כל הרגיל לעשות צדקה, זוכה לבנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי הגדה. בעלי חכמה שכתוב: 'כי מוצאי תצא חיים'. בעלי עושר שכתוב: 'צדקה'. בעלי הגדה שכתוב: 'וכבוד' וכתוב שם: 'כבוד חכמים ינחלו'. - והמורם מזה שהרגיל בצדקה זוכה שחייו יקראו חיים, על ידי שיהיו לו בנים, וזוכה לעושר הוא ובניו, והבנים יזכו לחכמה.
וזה שנאמר: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - ירצה עם שפרסת לחם לעני, כשאחר כך תראה עניים מרודים תביא בית, לסמוך אותם על שולחנך, ושאחר זה: 'תראה ערום וכיסיתו'. - והכוונה בזה להזהיר על ההרגל במצוות הצדקה שאם אתה רגיל בה 'ומבשרך לא תתעלם' - רצה לומר: הרי אתה לא התעלמת מהנאות עצמך.

'גיבור בארץ יהיה זרעו וצדקתו עומדת לעד' - שמעשה הצדקה נאמר בו לשון זריעה ככתוב: 'זרעו לכם לצדקה' ... ואמר: 'גיבור בארץ יהיה זרעו' - לומר שזריעה צדקה זו שבסתר. שהרי על ידי הצדקה זו 'הון ועושר בביתו', מה שלא זכה זולתו לעושר זה, ועל ידי כן 'צדקתו עומדת לעד'. מחמת אותו עושר, שזכה הוא לו, מה שלא זכה זולתו.