מקצת שבחו

ספר תורה אינו מנוקד, כדי שיוכל האדם לדרוש, מה שירצה - כי האותיות, כשאינם מנוקדות, סובלות כמה כוונות, ומתחלקות לכמה ניצוצות, ומפני זה נצטווינו - שלא לנקוד ספר תורה.
כי משמעות כל מילה - לפי הניקוד, ואין משמעותה עם הנקוד - כי אם עניין אחד, ובלי נקוד - יוכל האדם להבין כמה עניינים נפלאים רבים ונכבדים. והבן זה כי תצטרך זה בהרבה מקומות.

רבים מההמון קל בעיניהם איסור גזל עכו"ם - והם טועים, שהוא איסור. וכשידע - יש חילול ה' גם כן.
וכתב רבינו יהודה זכרונו לברכה: שישראל גנב מעכו"ם - ולא ידע, ואחרי מותו, השר שלו הגיד לו, ותבע דין, וגזרו על ישראל גזרה רעה, ועוון גזל חמור מאוד.

'אם כסף תלוה את עמי את עני עימך' - מה שנתת לעני זה דווקא הוא 'עימך', וכל העושר אינו 'עימך' - כי מי יודע למי יהיה, אבל הצדקה הוא שלך ודאי.

'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף' - ומקשים, שלכאורה נראה שהתורה עלבון רב מטילה - שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף.
ומה עלבון יש לה לתורה, שלא יעסקו בה?! - ובפרט שנראה שאפילו אם רבים עוסקים, ואחר אינו עוסק - נקרא נזוף. ומה אכפת לתורה אם אחד אינו עוסק?! - והלא לא אלמן ישראל ויש כמה חכמים שעוסקים בתורה. ועל פי דרכנו אמרנו שם - כי כל אדם מישראל קיבל חלקו מסיני, וצריך שיטרח ויעסוק בתורה להוציא לאור חלקו, וזה לא אפשר על ידי אחר.

שמעתי ממעלת עטרת החיים, מורי ...: 'צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל' - הכוונה שנקט לשון נקבה, לרמוז שגם אישה יכולה לשורר, ואין לחוש לקול באישה ערווה, וזהו שנאמר בלשון נקבה 'צהלי ורוני יושבת ציון' - וצהלה אישה ואין לחוש כלל - 'כי גדול בקרבך קדוש ישראל' - שניכרת השראת ה' בישראל, ואימת ריבונו של העולם עליהם, ולא באו להרהור. עד כאן דבריו זכור לטוב.
ובזה אפשר כוונת הכתוב בשירת דבורה: 'שמעו מלכים האזינו רוזנים, אנוכי לה' אנוכי אשירה, אזמר לה' אלוהי ישראל' - כי הנה דבורה הנביאה על מבוכה זו ישבה, שעם היותה נביאה - אישה היא, וקולה לא ישמע, ואיככה תוכל לשיר בקול נעים, נגד כל ישראל באוזניהם, ולכן בראש דבריה זאת אומרת: 'שמעו מלכים האזינו רוזנים', ואוזניכם תשמענה דבר, ואל תחושו עתה, אם שמוע תשמעו בקולי - קול אישה, הלא תדעו - 'אנוכי לה'', שאני מרכבה לשכינה, ויש כאן השראת שכינה, וכיוון שיש כאן אימת השכינה, אנוכי, עם היותי אישה - אשירה אזמר. שאימת השכינה מסלקת ההרהורים.

מן הדין יש לומר קדיש על כל תורה שבעל פה ...אלא שקדיש של אגדה, גדולה מעלתו - שמקיים העולם. ונראה הטעם, שכיוון שאגדה מושכת לבו של אדם - ישמח ישראל, וכי עניין אנשים (לומר) 'יהא שמיה' מתוך שמחת מצוה - נחת לאדונינו ומתקיים העולם.
ומזה הטעם נהגו לומר בסוף (פרקי אבות) - שמועת 'רבי חנניא בן עקשיא אומר', בעבור ישמח העם, שהיא אגדתה וזכות ישראל. ואומרים קדיש שלו בסוג 'יהא שמיה' של אגדה, וזהו מנהג ולא מן הדין.